יוֹם תַּעַזְבֵנִי - יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן־לָקִישׁ: בִּמְגִלַּת חֲסִידִים מָצְאוּ כָתוּב: 'יוֹם תַּעַזְבֵנִי - יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ' – לִשְׁנַיִם שֶׁיָּצְאוּ, אֶחָד מִטְּבֵרְיָא וְאֶחָד מִצִּפּוֹרִי, וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה בְּפֻנְדָּק אֶחָד. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל – נִמְצְאוּ רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה שְׁנֵי מִילִין; וּלְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ, כָּל־זְמַן שֶׁהָיְתָה בְדַעְתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לָהּ, הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, וּמַמְתֶּנֶת לוֹ, וְכֵוָן שֶׁהִפְלִיגָה דַעְתּוֹ מִמֶּנָּה, הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר.

תלמוד ירושלמי עפ"י ספר האגדה

את האימרה הידועה הזאת – 'יוֹם תַּעַזְבֵנִי - יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ' אנו מצטטים מדי פעם, בלי לחשוב הרבה על משמעותה. בטעות ניתן לחשוב, שכל מה שהיא אומרת הוא, שקל יותר לשכוח מאשר להכניס משהו לזיכרון, ועל כן, אם לא נתמיד בשינון התורה, אנו עלולים לשכוח את מה שלמדנו מהר יותר ממה שחשבנו. אם זה נכון, זה די מייאש. על פי גישה זו אנו נידונים למאבק סיזיפי בשכחה, כשכל מה שעומד לרשותנו במאבק זה הוא השינון, ולא היא!

קיימות אמרות אחרות, המעשירות את הבנתנו את נושא הלמידה והזיכרון. אחת מהן אומרת, במילים שלנו, כי דברים שלמדנו ייזכרו טוב יותר, אם נעשה שימוש בידע הזה. על פי היגיון זה, עדיף ללמוד מעט, לתרגל הרבה את הידע החדש, ורק לאחר שמה שלמדנו והתנסינו בו הופנם והפך להרגל, נוכל לְפַנּוֹת זמן ללמידה של משהו קטן נוסף, וטוב מאד אם יהיה קשר בין מה שלמדנו לאחרונה לבין מה שאנו עומדים ללמוד כעת.

חכמי תקופת המשנה והתלמוד נאלצו לשנן הרבה, כי לא עמדו לרשותם קונקורדנציות וויקיפדיות, גוגלים וחברים טלפוניים. אפילו טקסטים כתובים היו יקרים, ולכן גם יקרי מציאוּת. על כן רבה היתה ההערכה לבעלי זיכרון פנומנאלי (רש"י היה, כנראה גאון כזה). המציאות היום שונה לחלוטין. הידע האנושי שנצבר, ובתוכו הידע התורני, הוא כל כך גדול, שרוב הלומדים אינם יכולים להסתמך על זיכרונם בלבד. לא זאת, אלא שההתמודדות עם ההצפה בידע, השוטפת את מוחותינו כיום, מסתייעת גם ביכולתנו לשכוח, אחרת איך נוכל לקלוט ידע נוסף?

שני המְשָלִים של ר' שמעון בן לקיש, המנסים להמחיש לנו את “יוֹם תַּעַזְבֵנִי - יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ”, יש בהם מעט יותר ממה שנאמר בראש דף זה.

'לִשְׁנַיִם שֶׁיָּצְאוּ, אֶחָד מִטְּבֵרְיָא וְאֶחָד מִצִּפּוֹרִי, וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה בְּפֻנְדָּק אֶחָד. לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל – נִמְצְאוּ רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה שְׁנֵי מִילִין.'

לא אנו ולא התורה עומדים במקום אחד. אנחנו משתנים כל הזמן, וגם ההזדמנויות שלנו לפגוש דבר תורה מסוים אינן צצות בכל רגע. המפגש שלנו עם סוגיה מסוימת הוא הזדמנות חד פעמית, שאחריה תבוא התרחקות: עניינים נוספים יעסיקו אותנו, תהפוכות החיים יסיחו את דעתנו, וההתרחקות שלנו מאותה הזדמנות ללמוד משהו תהיה מהירה ממה שחשבנו. כעת אנו מרוכזים בנושא, וכבר התחלנו לחבר אותו לידע קודם שלמדנו. אם נתרחק – יאבד כל  מה שהשגנו ואפילו חלקית, ואנו עלולים לגלות, כי קשה הרבה יותר לשוב אל הנושא, אל הנקודה בה היינו קודם לכן. נכון, זה לא קורה תמיד, אבל יש להביא זאת בחשבון.

'וּלְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ, כָּל־זְמַן שֶׁהָיְתָה בְדַעְתּוֹ לְהִנָּשֵׂא לָהּ, הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת, וּמַמְתֶּנֶת לוֹ, וְכֵוָן שֶׁהִפְלִיגָה דַעְתּוֹ מִמֶּנָּה, הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר.'

אם קשה לדמות סוגיה לימודית, שהנחנו לזמן מה, ואנו מנסים לשוב אליה וללומדה, למפגש בין שני אנשים, הרי שללא ספק ניתן לקשר מָשָׁל זה לדרך הלימוד המקובלת באותם זמנים – הלימוד בחברותא. אם התחלת ללבן את הסוגיה עם חברך, ולפני שהשלמתם את הלימוד בחרת לנטוש את החבר ולעשות משהו חשוב אחר – אל תשכח, שחברך אינו עציץ. בעוד זמן אתה עלול לגלות, כי כמו האישה, שהפסיקה להמתין לאיש שחשב להינשא לה, והלכה ונישאה לאיש אחר, כך גם חברך יכול למצוא לו חבר אחר ללימודים או סוגיה אחרת להתמודד עמה, כך שהמאמץ שתשקיע לשוב אל הנקודה בה הפסקתם עלול להתברר כלא מספיק.

ושוב, חשוב לזכור, כי כל פתגם, ביחוד פתגם קצר והחלטי, הוא הכללה, שאינה מתאימה לכל מצב בחיים. היום, למשל, ברור לנו יותר, כי בנושאים לימודיים מורכבים, כמו גם במשימות יצירתיות, ישנה לפעמים חשיבות לתקופת המתנה, או 'דגירה', שבמהלכה מתבשל משהו בתוכנו באופן לא מודע, ומששבים אנו לעסוק בנושא שהנחנו בצד לזמן מה, אנו מגלים לפתע רעיון חדש, המקרב אותנו לפתרון הבעיה או להשלמת היצירה.

כשאני מנסה לחשוב על מצבים, בהם הפתגם “יוֹם תַּעַזְבֵנִי - יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ" עדיין תקף, אני יכול לחשוב על הרגלי התעמלות פיזית, על הקפדה על תזונה בריאה, ואפילו על מחויבות לנימוסים נאים. כל אלה יאה להם ההתמדה, ביחוד לאנשים כמוני, המתקשים לשמור על הרגלים כאלה, וד"ל...