אָמַר לוֹ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: מִנַּיִן דָּבָר זֶה, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: חֲבֵרְךָ קוֹרֵא אוֹתְךָ "חָמוֹר", שִׂים עַל גַּבְּךָ אֻכָּף, וְקַבֵּל אֶת דְּבָרָיו? אָמַר לוֹ: בִּרְאָיָה מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֹאמַר: הָגָר, שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָּאתָ, וְאָנָה תֵּלְכִי? וְתֹאמַר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (בְּרֵאשִׁית טז, ח), וּמִלְּשׁוֹן "גְּבִרְתִּי" מַשְׁמַע שֶׁלְּאַחַר שֶׁהַמַּלְאָךְ קָרָא לָהּ 'שִׁפְחָה', הוֹדְתָה שֶׁהִיא שִׁפְחָה.
וּמִנַּיִן דָּבָר זֶה, שֶׁאוֹמְרִים אֲנָשִׁים: כָּפוּף וְהוֹלֵךְ הַבַּרְוָז, וּבְאוֹתָהּ עֵת עֵינָיו נְשׂוּאוֹת לַמֶּרְחַקִּים בְּצִפִּיָּה לִמְצוֹא לְעַצְמוֹ אֹכֶל? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר בַּאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: "וְהֵטִיב ה' לַאֲדוֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתְךָ" (שְׁמוּאֵל א כה, לֹא), שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבִּקְשָׁה עֲבוּר בַּעֲלָהּ, דֶּרֶךְ אַגַּב דָּאֲגָה גַּם לְעַצְמָהּ, שֶׁאִם בֶּעָתִיד יַצְלִיחַ דָּוִד, תֵּהָנֶה גַּם הִיא מִמֶּנּוּ.
וּמִנַּיִן דָּבָר זֶה, שֶׁאוֹמְרִים אֲנָשִׁים: בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ מַיִם, אַל תִּזְרוֹק בּוֹ אֶבֶן? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְּתַעֵב אֲדוֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא, וְלֹא תְּתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דְּבָרִים כג, ח), מַשְׁמַע שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּרוּ בְּאַרְצָם, אָסוּר לִגְרֹם לָהֶם רָעָה
וּמִנַּיִן דָּבָר זֶה, שֶׁאוֹמְרִים אֲנָשִׁים: אִם תָּרִים אֶת הַמַּשָּׁא אִתִּי - אָרִים, וְאִם לֹא תָּרִים אִתִּי — לָא אָרִים? אָמַר לוֹ: שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִלְחֶמֶת סִיסְרָא: "וְיֹאמַר אֵלֶיהָ (לִדְבוֹרָה) בָּרָק: אִם תֵּלְכִי עִמִּי - וְהָלַכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי - לֹא אֵלֵךְ" (שׁוֹפְטִים ד, ח).
בבלי בבא קמא עפ"י שטיינזלץ
פתגם הוא יצירה לשונית מיוחדת. פתגם אינו אקסיומה או חוק, המתאים לכל מצב בחיים. אנו אמורים להשתמש בפתגמים בחכמה, תוך הבנה מתי הם מתאימים למצב ומתי לא. רבה בר מרי, חברו של רבא, המנסה לחזק את הלגיטימיות של פתגמים באמצעות ציטוטים מקראיים, מפספס לעתים את העניין, לדעתי.
"חֲבֵרְךָ קוֹרֵא אוֹתְךָ "חָמוֹר", שִׂים עַל גַּבְּךָ אֻכָּף" – לאיזה מצב מתאים פתגם זה? אם חברך הטוב קורא לך 'חמור', נזיפתו זו נועדה להאיר את עיניך לגבי משהו בך, שאתה עצמך אינך מודע לו, או אינך מוכן להודות בו. זכור, כי חברך זה רוצה בטובתך, ובמקום להתווכח עמו, קבל את הביקורת. היא תיטיב עמך.
כעת נביט בפסוק שמביא אותו חכם: "וַיֹּאמַר (המלאך): הָגָר, שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָּאתָ, וְאָנָה תֵּלְכִי? וְתֹאמַר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". דבריו של המלאך להגר אינם ביקורת על התנהגותה של שרי, והוא אינו רומז לכך, שהיא מתכחשת למעמדה הנמוך במשפחת אברהם. אמנם כתוב שם, בפרק טז בבראשית: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ", אבל השלכתה של הגר אל המדבר לא היתה במטרה ללמדה לקח, גם אם בסופו של המפגש אמר לה המלאך: "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ", שכן מיד לאחר מכן מבטיח לה המלאך שבן יוולד לה, וכי עתידו מובטח. אם כן, הקשר בין סיפור הגר לפתגם שלנו הוא רופף למדי.
"כָּפוּף וְהוֹלֵךְ הַבַּרְוָז, וּבְאוֹתָהּ עֵת עֵינָיו נְשׂוּאוֹת לַמֶּרְחַקִּים" – כאן מתאים סיפור אביגיל ודוד יותר לתוכנו של הפתגם. אביגיל מגיעה אל דוד במחווה של הכנעה וכבוד, ובדבריה ניתן לחוש, כי היא גם רומזת לו, לדוד, שהיא חושבת גם על טובתה שלה, ולא רק על טובת נבל הכרמלי, בעלה. הפתגם מתאים, כמובן, למגוון גדול יותר של מצבים, שבהם אנו רואים אדם המצוי בעמדה נחותה, אך אנו יודעים כי הוא לא מוותר על התקווה לשפר את מצבו בעתיד.
"בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ מַיִם, אַל תִּזְרוֹק בּוֹ אֶבֶן" – מדבר, לאמיתו של דבר, על כפיות טובה כלפי מי שהיטיב עמך. הפסוק המקראי "לֹא תְּתַעֵב אֲדוֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא, וְלֹא תְּתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" אומר משהו אחר. הוא רוצה ללמדנו לקח ממצבים בהם היינו בעבר, ולהדריכנו בהתנהגות בהווה. זה מעין שיעור מוסרי להבנת מצבו של גר, תוך הזכרת העובדה שגם אנו היינו פעם גרים, או העובדה שיש קרבת משפחה בינינו לבין האדומים, החיים כיום בקרבנו.
"אִם תָּרִים אֶת הַמַּשָּׁא אִתִּי - אָרִים, וְאִם לֹא תָּרִים אִתִּי - לָא אָרִים" – הפתגם אומר בפשטות: המשא כבד עלי, אם בשל הקושי הפיסי או בשל כובד האחריות למעשה, ואני מבקש ממך לעזור לי. ביחד נצליח. זה לא היה בדיוק המצב בין ברק לדבורה ערב המלחמה בסיסרא. ברק היה זקוק למשהו מיוחד מדבורה, לסמכות שלה כמנהיגה רוחנית, המקובלת על כל שבטי ישראל, בעוד שהוא היה בסך הכל איש שבט נפתלי. אגב, דבורה השיבה לברק במילים הבאות: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ, כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא". הפתגם, אם כן, מתאים למגוון מצבים, גם למצבים, השונים מזה המתואר בספר שופטים.
הבה נסכים, כי ציטוט פסוקי מקרא יכול להיחשב לז'אנר ספרותי חביב, אך לא תמיד כטיעון בהוכחה לוגית. אם כן, פתגמים נוצרים לאורך הדורות בעקבות מגוון של מצבים ואירועים, ורק לעתים רחוקות הם תוצר של אירוע יחיד, כמו בפתגם 'אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא', שנאמר ע"י רבא על סיפורו העצוב של חוני המעגל, שהתעורר משינה של שבעים שנה, וגילה כי אף אחד אינו מזהה אותו.