"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם", וּמָה רָאוּ עַתָּה, שֶׁפָּחֲדוּ? אֶלָּא בְּעֵת שֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם, רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לְבָרֵךְ עַל אוֹתוֹ הַבּוֹר, שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו בְּתוֹכוֹ, וּבֵרַךְ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁחַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל מָקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ, אָמְרוּ: עַכְשָׁו מֵת אָבִינוּ, "לוּ יִשִׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: "אָבִיךָ צִוָּה" וְגוֹ'... "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא" וְגוֹ'. חִפַּשְׂנוּ וְלֹא מָצָאנוּ, שֶׁצִּוָּה יַעֲקֹב דָּבָר זֶה. אֶלָּא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ עַל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם אֵלּוּ הַדְּבָרִים.
מדרש תנחומא
נתחיל במקור, בפרק נ' הפרק האחרון בבראשית:
וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה, הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו. וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף - אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו, וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה. אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה, אַל תִּירָאוּ! אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.
אם חשבנו, שהעבר נשכח, והמשפחה התלכדה מחדש במבצע הבאת יעקב המנוח לקבורה בארץ ישראל, מסתבר שעוצמת רגש האשמה של האחים, בתוספת המודעות שלהם למעמדו של יוסף במצרים, הביאו לכך, שהפחד מנקמתו חזר ועלה עם מותו של יעקב. אנו נזכרים בעשיו השוטם את יעקב על המעשה הנבזי של גניבת ברכת יצחק, ואומר בלבו בפרק כ"ז בבראשית: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". הסתלקות האב מהבמה מעוררת מחדש את פחד האחים מנקמתו המוצדקת של יוסף. הם משקרים לו, באומרם כי יעקב ציווה טרם מותו על פיוס מלא ביניהם לבינו. יוסף בוכה לשמע יוזמתם זו של האחים, שכן (כך אני מעדיף להבין את הסיפור) הוא מצוי כבר במקום אחר, והוא רחוק ממחשבות נקם, בעוד שאחיו, מונעים על ידי הפחד, חסרים את היכולת להיות אחים שלו ממש. אכן, סיבה טובה לבכי.
חז"ל מוסיפים שני מרכיבים ספרותיים לקטע המרגש הזה. הם מחפשים סיבה נוספת להתעוררות הפחד של האחים (כאילו יש צורך בסיבה נוספת...), והם מקפיצים בדמיונם את הבור אליו הושלך יוסף אל ארץ מצרים. יוסף הולך אל הבור, לברך על ידו ברכת הגומל, והאחים רואים זאת, אך מפרשים את מעשהו פירוש שגוי, מונחה על ידי תחושת האשם שלהם. חז"ל מוסיפים מעין הערת עורך, ואומרים כי חיפשו בתנ"ך, ולא מצאו שום רמז לאותה צוואה דמיונית של יעקב, בבחינת 'אין כלום, כי לא היה כלום'. הם חותמים את המדרש באמירה מוזרה משהו: ' בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ עַל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם אֵלּוּ הַדְּבָרִים'. למה הכוונה? היכן אותם הדברים שכתב הקב"ה בתורתו על כוח השלום? אולי בתורה שבעל-פה?
בבראשית רבה נמצא נוסח אחר למדרש זה, ואולי בו תימצא תשובה חלקית לתמיהה שלנו:
"וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה" וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַשְּׁבָטִים דִּבְּרוּ דְבָרִים בְּדוּייִם בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין יוֹסֵף לַשְּׁבָטִים... וְהֵיכָן צִוָּה - לֹא מָצִינוּ שֶׁצִּוָּה... (יוסף) אָמַר: כָּךְ אַחַי חוֹשְׁדִין אוֹתִי? "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ: הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים".
נוסח זה לא רק שאומר 'וְהֵיכָן צִוָּה - לֹא מָצִינוּ', אלא קורא לדברי האחים ממש 'דְבָרִים בְּדוּייִם'. מנוסח זה אפשר להבין גם את הדיבור על 'כוח השלום'. האחים שיקרו ליוסף, אבל לא מפחד נקמתו, אלא כדי להביא את השלום בינם לבינו. נו, מילא... בראשית רבה מביא גם את ההמשך מבראשית, שבו אומרים האחים ליוסף: "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים". המדרש אינו אומר זאת במפורש, אך ניתן להבין למה הוא מתכוון: גם האחים הבינו, שיוסף לא קונה את הבלוף שלהם, ועל כן הם משפילים את עצמם לפניו, ואומרים לו, כי הם עבדיו.
ואם תרצו למצוא את הבור המפורסם – חפשו אותו במצרים. חז"ל העבירו אותו לשם...