וְנַתְחִיל בְּמָה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, כִּי חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לַנֶּפֶשׁ, וְזֶה סִדְרָם מִמַּטָּה לְמַעְלָה, נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה, חי"ה, יחיד"ה. וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא נָפַל קְרִיאַת הַשֵּׁמוֹת הַנִּזְכָּרוֹת בְּמִקְרֶה וּבְהִזְדַּמֵּן. אָמְנָם דַּע, כִּי הָאָדָם עַצְמוֹ הוּא הָרוּחָנִיּוּת אֲשֶׁר בְּתוֹךְ גּוּף, וְהַגּוּף הוּא לְבוּשׁ הָאָדָם, וְאֵינֶנּוּ הָאָדָם עַצְמוֹ. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב 'עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ', וְכַנִּזְכָּר בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית דַּף כ' ע"ב. וְנוֹדַע כִּי הָאָדָם מְקַשֵּׁר כֹּל ד' עוֹלָמוֹת אבי"ע (אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה), וְלָכֵן בְּהֶכְרֵחַ הוּא שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ חֲלָקִים מִכָּל הָאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת, וְאֵלּוּ הַחֲלָקִים - כָּל חֵלֶק מֵהֶם נִקְרָא בְּשֵׁם אֶחָד מִן הַחֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת, שֶׁהֵם נרנח"י כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלֹא בְּרֶגַע אֶחָד זוֹכֶה לָקַחַת כֻּלָּם, רַק כְּפִי זְכֻיּוֹתָיו. וּבַתְּחִלָּה נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד הַגָּרוּעַ (הַנָּחוּת) שֶׁבְּכֻלָּם, וְהוּא הַנִּקְרָא נֶפֶשׁ. וְאַחַ"כּ אִם יִזְכֶּה יוֹתֵר, יִקַּח גַּם אֶת הָרוּחַ. ..
בְּסֵדֶר כְּנִיסַת הנר"ן בָּאָדָם, בִּתְחִלַּת גִּלְגּוּלֵיהֶם בְּפַעַם הָרִאשׁוֹנָה הַחֲדָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בע"ה, הִנֵּה בְּעֵת שֶׁנּוֹלַד גּוּף הָאָדָם וְיוֹצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, נִכְנֶסֶת בּוֹ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ, וְאִם יֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו, יִזְכֶּה וְיִכָּנֵס בּוֹ הָרוּחַ בְּתַשְׁלוּם (בסיום) שְׁנַת הַשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁאָז נִקְרָא אִישׁ גָּמוּר כַּנּוֹדָע. וְאִם יֻכְשְׁרוּ עוֹד מַעֲשָׂיו מֵאָז וְאֵילָךְ, נִכְנֶסֶת בּוֹ הַנְּשָׁמָה בְּתַשְׁלוּם שְׁנַת הָעֶשְׂרִים, כַּנִּזְכָּר בְּסָבָא דְּמִשְׁפָּטִים, אֲבָל אִם לֹא תִּקֵּן אֶת הָרוּחַ לְגַמְרֵי, לֹא תִּכָּנֵס בּוֹ הַנְּשָׁמָה, וְיִהְיוּ בּוֹ נו"ר (נֶפֶשׁ וְרוּחַ) בִּלְבַד. וְכֵן, אִם לֹא תִּקֵּן אֶת הַנֶּפֶשׁ לְגַמְרֵי, אֵין בּוֹ (אלא) רַק נֶפֶשׁ בִּלְבַד, וְיִשָּׁאֵר מִבְּלִי רוּחַ וּנְשָׁמָה, וְיִשָּׁאֲרוּ הָרוּחַ וְהַנְּשָׁמָה בָּאֲתָר יָדוּעַ לקב"ה...
וְאָמְנָם, אִם לֹא תִּקֵּן אֶת הַנֶּפֶשׁ לְגַמְרֵי בְּפַעַם א', וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם, אָז צָרִיךְ שֶׁתַּחֲזֹר הַנֶּפֶשׁ הַהִיא בְּגִלְגּוּל, עַד כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁתִּזְדַּכֵּךְ כֹּל צָרְכָהּ לְגַמְרֵי, וְאָז, אע"פ שֶׁנִּשְׁלְמָה, אֵין הָרוּחַ שֶׁלָּהּ נִכְנָס בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתַּקֵּן הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא ע"י גִּלְגּוּל, אִם לֹא בְּדֹחַק גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בע"ה. וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, וְתַחֲזֹר הַנֶּפֶשׁ לְהִתְגַּלְגֵּל, וְאָז תִּזְכֶּה אֶל הָרוּחַ שֶׁלָּהּ. וְאִם יְתֻקַּן גַּם הָרוּחַ, אָז צָרִיךְ שֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, וְאַחַ"כּ יִתְגַּלְגֵּל, וְתָבֹא בּוֹ גַּם הַנְּשָׁמָה, ע"ד (עַל דֶּרֶךְ) הַנִּזְכֶּרֶת בְּעִנְיַן הָרוּחַ. וְאִם לֹא תֻּקַּן הָרוּחַ, צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ כַּמָּה פְּעָמִים הַנֶּפֶשׁ עִם הָרוּחַ, עַד שֶׁיְּתֻקַּן הָרוּחַ, וְאָז יָמוּת הָאָדָם, וְיַחֲזֹר וְיִתְגַּלְגֵּל הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ וְגַם הַנְּשָׁמָה, עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ שְׁלָשְׁתָּם, וְאָז אֵין לוֹ צֹרֶךְ עוֹד לְהִתְגַּלְגֵּל כְּלָל, כִּי בִּהְיוֹת גַּם הַנְּשָׁמָה נִתְקֶנֶת, הֲרֵי הוּא אָדָם שָׁלֵם כַּנּוֹדָע.
אֲבָל צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, כִּי כַּאֲשֶׁר נִתְקְנָה הַנֶּפֶשׁ וְחָזְרָה אַחַ"כּ לָבוֹא בְּגִלְגּוּל, כְּדֵי לָקַחַת אֶת הָרוּחַ שֶׁלָּהּ כַּנִּזְכָּר, כְּדֵי לְתַקֵּן גַּם אוֹתוֹ, הִנֵּה אִם בְּאוֹתוֹ גִּלְגּוּל יֶחֱטָא הָאָדָם אֵיזֶה חֵטְא, אֵין פְּגָם הַהוּא פּוֹגֵם בַּנֶּפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר שֶׁצְּרִיכָה עוֹד הַנֶּפֶשׁ הַהִיא לְהִתְגַּלְגֵּל פַּעַם אַחֶרֶת יְחִידִית לְהִתָּקֵן ע"ד (עַל דָּבָר) הַנִּזְכָּר, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שָׁם רוּחַ, הֵנָּה הַפְּגָם הַהוּא פּוֹגֵם בָּרוּחַ לְבַדּוֹ עַד שֶׁיְּתֻקַּן. וְלָכֵן אִם יִצְטָרֵךְ אֵיזֶה גִּלְגּוּלִים אֲחֵרִים, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הָרוּחַ, בָּאִים נֶפֶשׁ וָרוּחַ בְּיַחַד, וּמִתְגַּלְגְּלִים שְׁנֵיהֶם, עַד יִשְׁתַּלֵּם תִּקּוּן הָרוּחַ, וְאָז יִפָּטֵר הָאָדָם, וְיַחֲזֹר וְיִתְגַּלְגְּלוּ הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ, גַּם הַנְּשָׁמָה שְׁלָשְׁתָּם בְּיַחַד, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם גַּם תִּקּוּן הַנְּשָׁמָה, וְאָז בַּגִּלְגּוּלִים הָהֵם, אִם חָטָא אָדָם, אֵין הַפְּגָם פּוֹגֵם (אֶלָּא) רַק בִּנְשָׁמָה לְבַדָּהּ, ע"ד שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן תִּקּוּן הָרוּחַ.
וְהֵנָּה לִפְעָמִים יִהְיֶה, שֶׁהַנֶּפֶשׁ בְּעֵת תִּקּוּן שֶׁלָּהּ, נִשְׁלְמָה וְנִזְדַּכְּכָה בְּתַכְלִית גָּדוֹל, וְאָז אֵינֶנָּה צְרִיכָה לַחֲזֹר לְהִתְגַּלְגֵּל עִם הָרוּחַ, בְּעֵת תִּקּוּן הָרוּחַ, אֲבָל הַנֶּפֶשׁ נִשְׁאֶרֶת לְמַעְלָה בַּמָּקוֹם הָרָאוּי לָהּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים, וְהָרוּחַ לְבַדּוֹ יָרַד בְּגִלְגּוּל לְתַקֵּן עַצְמוֹ, וְהִנֵּה אֵינוֹ יָכוֹל לָבֹא יְחִידִי, אֶלָּא מַלְבּוּשׁ תּוֹךְ נֶפֶשׁ, וְלָכֵן הִנֵּה הוּא מִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ נֶפֶשׁ הַגֵּר, כַּנִּזְכָּר בְּסָבָא דְּמִשְׁפָּטִים, וּמִתְגַּלְגְּלִים יַחַד שְׁנֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתַּקֵּן הָרוּחַ הַזֶּה, וְאָז יִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, וְיַחֲזֹר לְהִתְגַּלְגֵּל, וְאָז תִּתְחַבֵּר עִמּוֹ הַנֶּפֶשׁ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ, וְיִתְגַּלְגְּלוּ יַחַד שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי לְקַבֵּל גַּם אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁתְּתֻקַּן גַּם הַנְּשָׁמָה גַּם הִיא. וְלִפְעָמִים ג"כ יָבֹא הָרוּחַ לְבַדּוֹ בְּגִלְגּוּל עִם הַנְּשָׁמָה, עַד שֶׁתְּתֻקַּן הַנְּשָׁמָה, וְאָז אֵין לְאָדָם הַזֶּה עוֹד שׁוּם גִּלְגּוּל, וְיִתְחַבְּרוּ שְׁלָשְׁתָּם יַחַד לְמַעְלָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים כָּרָאוּי אֲלֵיהֶם.
שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים, ר' חַיִּים וִיטָאל
כמה מונחים המצויים בקטע ראויים להסבר לפני שנצלול אל תוך הטקסט:
שער הגלגולים הוא ספר שחיבר ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש מצפת, ובו מתורתו של האר"י אודות הנושא המיסטי של גלגול נשמות. הקטע שלפנינו שייך להקדמה לספר.
'צרור החיים' אצל חז"ל הוא ביטוי להישארות הנפש. כך מובא בסִפְרֵי דברים: "אלו נפשותיהן של צדיקים שנתונות עמו באוצר, שנאמר: 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך'".
'סבא דמשפטים' הוא פרק מספר הזוהר, העוסק בפרשת משפטים.
פרויד לא המציא את הרעיון של חלוקת ה'אני' למדורים שונים. קדמו לו פילוסופים שונים, ביניהם הזוהר. על פי הזוהר, יש לו, לאדם, מלבד הגוף, שהוא מעטפת חומרית בלבד, חמישה מרכיבים לא חומריים, והם נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה, חי"ה, יחיד"ה. מרכיבים אלה באים מארבעה עולמות שונים, ארבע ספירות שונות: אֲצִילוּת, בְּרִיאָה, יְצִירָה וַעֲשִׂיָּה. מרכיבים אלה אינם ניתנים לו לאדם כולם בשעת לידתו. ברגע הלידה מקבל האדם את מעטפת הגוף שלו, ולתוכה נכנסת הנפש, היא הנחותה מבין החמש. אם הכל ילך כשורה, יקבל האדם בגיל שלוש עשרה את הרוח, ובגיל עשרים את הנשמה. היכן מחכות הרוח והנשמה עד שתיכנסנה באדם? בָּאֲתָר יָדוּעַ לקב"ה.
התנהגותו המוסרית של האדם היא המתקנת את הנפש ומכשירה את האדם לקבל את הרוח, וכן הלאה. אם לא זכה האדם בחייו לתקן את הנפש בשלמותה, ימות ויוולד בגלגול חדש מתוך תקווה שבגלגול הזה תתוקן הנפש. אזי ימות האדם ויבוא אל העולם בגלגול נוסף, שבו תצטרף הרוח אל הנפש, וכן הלאה. רק משתתוקן גם הרוח, תופיע בגלגול הבא הנשמה ותצטרף לחגיגה.
על פי תורת האר"י, אם הרוח נפגמת בחטאים שונים, אין הדבר פוגע בשלמותה של הנפש. לפעמים יש לו לאדם כבר נפש, רוח ונשמה, והנשמה עדיין אינה מתוקנת. אזי יכולות הנפש והרוח לנוח במצב מושלם במקום הקרוי 'צרור החיים', ולהניח לנשמה שתחזור ותתגלגל עד שתתוקן גם היא. אלא שללא נפש ורוח אין לה אכסניה בחיים, ועל כן מתגלגלת הנשמה בנפש הַגֵּר עד שתתוקן גם היא, ואזי תחזור הנשמה אל הנפש והרוח עמם חיתה בתחילה. מסובך...
ומה קורה כאשר מגיעה הנשמה לתיקון השלם? אזי אין עוד צורך בגלגולים נוספים, והנפש, הרוח והנשמה תתאחדנה והן ישכנו בצרור החיים לנצח.
האר"י הקדוש לא היה הראשון שהגה את רעיון גלגול הנשמות. רעיון זה קדום הוא, והוא מצוי בתרבויות רוחניות של עמים רבים ובוריאציות שונות. גם ביהדות הופיע רעיון זה מוקדם הרבה יותר מזמנו של האר"י. הנה התבטאות ביקורתית של ר' סעדיה גאון על הנושא:
"אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהישנוּת, וקוראים אותו העתקה (גלגול נשמות), ועניינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחר כן ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים, יש פעמים שתהיה רוח האדם בבהמה, ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מזה השיגעון והערבוב."
תרומתה של הקבלה לרעיון גלגול הנשמות היא הרעיון שהגורם לגלגול הוא חיים רוחניים שלא הגיעו לכלל שלמות או טהרה, ואלה מחייבים חזרת הנשמה (או הרוח, או הנפש...) לגלגול נוסף, עד שהכל יירגע, ואלה יוכלו לנוח לנצח בצרור החיים. תיזכר כאן אמירתו של ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, אחד מצדיקי תנועת החסידות שאמר: עשר פעמים חייתי בעולם הזה. הייתי נשיא, הייתי מלך, הייתי כוהן, הייתי ראש גולה. עשרה מיני משרות לבשתי, אבל מעולם לא אהבתי את הבריות בשלמות. לפיכך נשלחתי שוב כדי להשלים את האהבה. אם יצליח הדבר בידי הפעם, שוב לא אחזור. (אור הגנוז, בובר)