"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב)
שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה. נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ, וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ? אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.
(ויקרא רבה)
את המשל הקטן הזה מביא ר' שמעון בר יוחאי בהקשר לפרשת קורח. נזכיר במה מדובר שם:
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֶל כָּל הָעֵדָה. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף? וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם! וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם, פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם... (במדבר ט"ז)
האם קיים דמיון כלשהו בין המסופר כאן למשל הנחמד של ר' שמעון בר יוחאי? אחד המרכיבים הדומים בשני הסיפורים היא הסכנה שממיט היחיד על הציבור בתוכו הוא חי, ושאלת האחריות שלו לאותו מצב מסוכן. מרכיב דומה נוסף הוא הימצאות הציבור במקום ממנו אי אפשר לברוח מפני הסכנה – כאן מּדְבָּר תַּלְאוּבוֹת, ושם מרחבי הים. מכאן ואילך הכל שונה. פרשת קורח מספרת על מרד בסמכותם הבלעדית של משה ואהרן, ויש הרואים את הסיבות המוצדקות למרד זה, אם כי אין ספק שהוא ערער עד מאד את הביטחון ששרר עד אותה שעה לגבי האחריות הגדולה שנטלו על עצמם משה ואהרן בהובלת העם הגדול הזה דרך ארץ מדברית וקשה אל היעד הנכסף. במשל הספינה מבצע אחד הנוסעים מעשה תמוה, המסכן גם את עצמו וגם את כל יושבי הספינה. הבדל נוסף הוא ההתערבות האלוהית בפרשת קורח, המממשת ענישה למי שערער על הסדר הקיים, בעוד שבסיפור הספינה אין מי שיציל את הציבור כולו, אם ישלים הקודח את משימתו המטופשת, ומי הים ימלאו את הספינה. הוא המעניש לכאורה את נוסעי הספינה, ואת עצמו בכללם.
נחפור מעט במצב המתואר במשל הספינה. הנוסע הקודח חור בספינה אפילו אינו מנמק, לא לעצמו, לא לחבריו הנוסעים ולא לנו, הקוראים, איזה רווח איש הוא מצפה להרוויח ממעשהו. הנוסעים המבוהלים, במקום להתנפל עליו כדי למנוע את השלמת קדיחת החור, מבקשים ממנו להסביר את מה שברור שאינו יכול להסביר: 'לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?', ומשום שאין לו תשובה, או משום שאינו רוצה לחשוף את מניעיו, הוא עונה בתשובה הצברית הקלאסית: 'מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?'. 'מה אכפת לכם' – משמעה 'זה לא עניינכם', או 'לא תהיה לְמַה שאני עושה כל השפעה עליכם', או, במקרה הטוב, בקשה להסבר מדוע אכפת להם, לשואלים. הסיפא של דברי הקודח מעיד על טמטומו, או על ניסיונו להטעות את הבאים אליו בטענות. אם באמת אינו מודע לסכנה שהוא ממיט על עצמו ועל כל נוסעי הספינה – אוויל הוא, ואם אין הוא אוויל, היתכן שהוא סבור כי כל האחרים אווילים? מדובר, אם כן, בסיטואציה קצת מורכבת, שלמרבה האימה אין זמן לחקור אותה בסבלנות. לו היה המשל הזה סיפור המנסה ללמד אותנו פרק בהלכות תגובה למצבי סכנה, הוא היה מסתיים קצת אחרת:
קָמוּ עָלָיו הַנּוֹסְעִים, וַיַּשְׁלִיכוּהוּ הַיַּמָהּ בְּטֶרֶם יְבַצֵּעַ אֶת זְמָמוֹ.
האם ישנם מצבים במציאות, שהמשל הזה יכול לדבר עליהם? בוודאי שכן. מי שמשתולל במכוניתו על כביש הומה, אם משום שהוא ממהר, אם משום שהוא רוצה להרשים מישהו אחר, ואם משום שהוא פשוט נהנה מנהיגה מסוכנת, מְסַכֵּן הן את עצמו והן את כל מי שנוסע בקרבתו על הכביש. מי שמתמכר לשתיה חריפה, מסכן את עצמו, ובאותה העת גורם סבל רב לכל קרוביו, בעוד הוא טוען: 'מה אכפת לכם? רק בעצמי אני פוגע!'.
אני רוצה לקדוח חור בספינתו של ר' שמעון בר יוחאי, מי שחיבר את המשל היפה הזה, ומביא כאן מדרש אחר אודותיו:
שָׁנָה אוֹ שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי מוֹת רַבִּי עֲקִיבָא (בְּעֵרֶךְ שְׁנַת 126) נִתְאַסְּפוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים בְּכֶרֶם דְּיַבְנֶה. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל אֻמָּה זוֹ (הָרוֹמָאִים): תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ - לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. תִּקְּנוּ שְׁוָקִין - לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת - לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמָן, גְּשָׁרִים - לִטּוֹל מֵהֶן מֶכֶס. הָלַךְ יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: "יְהוּדָה שֶׁעִלָּה - יִתְעַלֶּה, יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק - יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי, שִׁמְעוֹן שֶׁגִּנָּה - יֵהָרֵג". נִמְלַט רַבִּי שִׁמְעוֹן יַחַד עִם בְּנוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר 'וְהִסְתַּתֵּר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיְתָה מְסַפֶּקֶת לָהֶם מִדֵּי יוֹם לֶחֶם וּמַיִם. כַּאֲשֶׁר הַגְּזֵרָה הִתְחַזְּקָה, חֲשַׁשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁיִּתְפְּסוּ אֶת רַעְיָתוֹ וִיעַנּוּ אוֹתָהּ עַד שֶׁתְּגַלֶּה הֵיכָן הֵם, וְהֶחְלִיט לִבְרֹחַ לַמְּעָרָה. (על פי ירושלמי שביעית ובבלי שבת)
השמעת דברי ביקורת חריפים כלפי השלטון אינם קודחים חור רק תחתיך, כי אם מסכנים את כל סביבתך. צריך היה בר יוחאי לדעת זאת, ולהיזהר מאד בדבריו. לו היה אומר לחבריו: 'מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?', היו אלה משיבים לו בצדק: 'מפני שהרומאים עולים ומוחקים את כולנו!'