בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת חַוָּה, הָיָה מְחַשֵּׁב מֵאֵיזֶה מָקוֹם לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: אִם אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ, תִּהְיֶה רוּחָהּ גַּסָּה. מִן הָעַיִן, תִּהְיֶה סַקְרָנִית. מִן הַפֶּה, תִּהְיֶה פַּטְפְּטָנִית. מִן הָאֹזֶן, תִּהְיֶה צַיְּתָנִית (כלומר מְצוֹתֶתֶת). מִן הַיָּדַיִם, תִּהְיֶה גּוֹנֶבֶת. מִן הָרַגְלַיִם, תִּהְיֶה פַּרְדָּנִית. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? בְּרָאָהּ מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם צָנוּעַ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה צְנוּעָה, יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו" (בראשית ב, כב). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יָצְאוּ יְדֵיהֶן מֵאֵלּוּ הַמּוּמִין. לֹא בְרָאָהּ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְהֵא רוּחָהּ גַּסָּה - עָמְדוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וְהָיְתָה רוּחָן גַּסָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" וְגוֹ' (ישעיה ג, טז). לֹא בְרָאָהּ מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית - עָמְדָה חַוָּה, וְהָיְתָה סַקְרָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ" וְגוֹ' (בראשית ג, ו). לֹא בְרָאָהּ מִן הַפֶּה, שֶׁלֹּא תְהֵא פַטְפְּטָנִית - עָמְדָה לֵאָה, וְהָיְתָה פַטְפְּטָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֹּאמֶר לָהּ: הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי?" (בראשית ל, טו). וְכֵן, "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר יב, א). לֹא בְרָאָהּ מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְּתָנִית - עָמְדָה שָׂרָה, וְהָיְתָה צַיְּתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל" (בראשית יח, י). לֹא בְרָאָהּ מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא גוֹנֶבֶת - וְרָחֵל הָיְתָה גוֹנֶבֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים" (בראשית לא, יט). לֹא בְרָאָהּ מִן הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא פַרְדָּנִית - עָמְדָה לֵאָה וְהָיְתָה פַרְדָּנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא לֵאָה" (בראשית ל, טז). וְכֵן "וַתֵּצֵא דִינָה" (בראשית לד, א).
מדרש תנחומא
מהמדרש המגוחך הזה יכולים אנו ללמוד כמה לקחים:
הראשון הוא, כי היו לו, לקב"ה, אלטרנטיבות. הוא יכול היה לברוא את האישה מאברים אחרים של האדם.
השני הוא, כי לא עלה בדעתו של הבורא ליצור את האישה מן האדמה, כפי שעשה עם האדם. את זה ניתן להבין בכמה דרכים שונות. האחת היא, כי אלוהים רצה שיהיה בין המינים קשר מיוחד ובלתי ניתן לפירוק. השניה, והבעייתית יותר היא, שחשוב היה לו, לבורא, לקבוע את מעמדה הנחות של האישה מרגע בריאתה. היא נלקחה מצלע של הגבר, ולכן היא חלק ממנו ולא להפך.
הלקח השלישי הוא, כי חז"ל סבורים שאלוהים אינו כל-יכול. הוא תִּכְנֵן אָלֶף, ויצא בֵּית...
הלקח הרביעי, המובן מאליו, אך המתסכל במיוחד, הוא מה שחושבים חז"ל על נשים. חוה, שרה, רחל ולאה, כמו גם בנות ציון כולן, משמשות לחז"ל השראה וצידוק להכללה הגסה, שנשים הן רכלניות, גנבות, פטפטניות, וסקרניות מעבר למותר. הלא באותה מידה ניתן היה לומר כי נשים הן חומלות כבת פרעה, אמיצות כדבורה, מאמינות גדולות כחנה ונבונות כאשה מתקוע.
והלקח האחרון הוא מה שחושבים חז"ל על התכונה החשובה ביותר שנשים היו צריכות להיות מצוידות בה – היא תכונת הצניעות. 'צניעות' אצל חז"ל די קרובה במשמעותה ל'כניעות', לפסיביות, ולרצון אינסופי לשרת ולכבד את הבעל או את האב. אוֹי אָ בְּרוֹךְ!