שלח לחמך

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, וְהָיָה מְלַמְּדוֹ בְּכָל יוֹם: "זְרֹק לַחְמָךְ בְּמַיָּא, וְאַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָּא". לְיָמִים מֵת הָאִישׁ הַהוּא, וְהָיָה אוֹתוֹ הַנַּעַר זוֹכֵר מָה שֶׁצִּוָּהוּ אָבִיו: "זְרֹק לַחְמָךְ בְּמַיָּא". הָיָה נוֹטֵל לֶחֶם בְּכָל יוֹם וְהָיָה זוֹרֵק לַיָּם. פַּעַם אַחַת נִזְדַּמֵּן לוֹ אֵלִיָּהוּ זַ"ל כְּזָקֵן, וְאָמַר לוֹ: כָּךְ צִוַּנִי אֲבִי: "זְרֹק לַחְמָךְ בְּמַיָּא". אָמַר לוֹ (אליהו): וַהֲלֹא לִמֶּדְךָ "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם"? וְהַלֶּחֶם דּוֹמֶה לְמֶלַח, מָה הַלֶּחֶם אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל בְּלֹא מֶלַח, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בְּלֹא לֶחֶם. מִיָּד הָיָה נוֹטֵל בְּכָל יוֹם פַּת (אַחַר שֶׁהִזְהִירוֹ אֵלִיָּהוּ, לֹא זָרַק כֹּל לַחְמוֹ, רַק חֲתִיכַת לֶחֶם) לֶחֶם וְהָיָה הוֹלֵךְ לַנָּהָר, וְהָיָה זוֹרֵק הַפַּת בַּמַּיִם, וְהָיָה דָּג אֶחָד מְזֻמָּן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וְהָיָה אוֹכֵל הַפַּת, וְהָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁגָּדַל אוֹתוֹ דָּג בְּיוֹתֵר, וְהָיָה מְצַעֵר חֲבֵרָיו (הַ)דָּגִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֹּל הַדָּגִים שֶׁבַּיָּם, וּבָאוּ אֵצֶל לִוְיָתָן, וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדֹנֵנוּ! יֵשׁ בְּכָאן דָּג אֶחָד, וְגָדַל הַרְבֵּה, וְאֵין לָנוּ חַיִּים עִמּוֹ, וְגַם בְּכֹחוֹ אוֹכֵל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם עֶשְׂרִים אוֹ יוֹתֵר! מִיַּד שָׁלַח לִוְיָתָן בִּשְׁבִילוֹ. שָׁלַח אֵלָיו דָּג, וַאֲכָלוֹ, וְעוֹד שָׁלַח שָׁלִיחַ אַחֵר, וַאֲכָלוֹ, עַד שֶׁבָּא לִוְיָתָן אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּאֵיזֶה מָקוֹם גָּדַלְתְּ כָּל כָּךְ? וְאָמַר לוֹ: בִּשְׂפַת הַנָּהָר. אָמַר לוֹ: וְכִי הַלָּלוּ עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאֵינָם גְּדוֹלִים כָּךְ, וְאַתָּה גָּדַלְתָּ בִּשְׂפַת הַיָּם כָּךְ? אָמַר לוֹ: הֵן, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אָדָם אֶחָד שֶׁמֵּבִיא לִי בְּכָל יוֹם פַּת לֶחֶם, וַאֲנִי אוֹכְלָהּ בַּבֹּקֶר וּבַצָּהֳרַיִם, וַאֲנִי אוֹכֵל בַּבֹּקֶר עֶשְׂרִים דָּגִים וּבְעֶרֶב שְׁלֹשִׁים. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה אוֹכֵל חֲבֵרֶיךָ, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים אֶצְלִי, וַאֲנִי אוֹכְלָם, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמָר: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִּתְעַלֵּם". אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא אוֹתוֹ אָדָם לְפָנַי! אָמַר לוֹ: לְמָחָר. מִיָּד הָלַךְ אוֹתוֹ דָּג, וְחָפַר בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה אוֹתוֹ נַעַר נוֹהֵג לָבוֹא, וְעָשָׂה שָׁם מְחִילָה, וְהִכְנִיס אוֹתוֹ דָּג פִּיו לְתוֹךְ הַחֲפִירָה. לְמָחָר בָּא אוֹתוֹ נַעַר כְּמִנְהָגוֹ, וְרָצָה לַעֲמֹד עַל אוֹתוֹ מָקוֹם, וְנָפַל בַּמַּיִם, פָּתַח הַדָּג אֶת פִּיו וּבְלָעוֹ, וְהִכְנִיסוֹ בַּיָּם, וֶהֱבִיאוֹ אֵצֶל לִוְיָתָן. אָמַר לוֹ (הלויתן לדג הגדול): הָקֵא אוֹתוֹ, הֵקִיאוֹ, וְיָצָא מִפִּיו שֶׁל אוֹתוֹ דָּג, וְנָפַל בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן, וְאָמַר לוֹ (הלויתן): בְּנִי, מָה רָאִיתָ שֶׁזָּרַקְתָּ לַחְמְךָ בַּמַּיִם? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁלִּמְּדַנִי אֲבִי מִנְּעוּרַי "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם". מֶה עָשָׂה לִוְיָתָן? הוֹצִיאוֹ מִפִּיו, וּנְשָׁקוֹ, וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת וְכֹל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּזְרָקוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָאוֹת מִיָּם עַד יַבָּשָׁה, וְנָפַל בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁלֹּא דָּרְכוּ בּוֹ בְּנֵי אָדָם, וּכְשֶׁנָּפַל עָיֵף, נָשָׂא עֵינָיו, וְרָאָה שְׁנֵי עוֹרְבִים פּוֹרְחִים עָלָיו, וְהָיָה אֶחָד אוֹמֵר לְאָבִיו: אֲבִי, תִּרְאֶה אָדָם זֶה אִם הוּא חַי אוֹ מֵת! וְהָיָה הָאָב מֵשִׁיב וְאוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, בְּנִי. אָמַר: אֵרֵד וְאֹכַל אֶת עֵינוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה לֶאֱכֹל עֵינֵי בְּנֵי אָדָם. וְהָיָה הָאָב אוֹמֵר לוֹ: בְּנִי, אַל תֵּרֵד, שֶׁמָּא הוּא חַי, וְהַבֵּן הָיָה אוֹמֵר: אֵרֵד, וְאֹכַל אֶת עֵינָיו. מִיָּד יָרַד, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה מֵבִין מַה שֶּׁהָיוּ מְדַבְּרִים זֶה עִם זֶה, וּכְשֶׁיָּרַד עַל מִצְחוֹ, מִיָּד פָּשַׁט יָדָיו, וְאָחַז אוֹתוֹ בְּרַגְלָיו. מִיָּד צָעַק אוֹתוֹ עוֹרֵב לְאָבִיו, וְאָמַר: אֲבִי, אֲבִי, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁנְּתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם! כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָבִיו, הָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: אוֹי לִי עַל בְּנִי! צָעַק, וְאָמַר: אַתָּה, בֶּן אָדָם, עֲזֹב אֶת בְּנִי! יְהִי רָצוֹן שֶׁתָּבִין לְשׁוֹנִי. קוּם וַחֲפֹר תַּחְתְךָ, וְתִמְצָא שָׁם גֶּנֶז (אוֹצָר) שֶׁל שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. מִיַּד עָזַב אֶת בְּנוֹ, וְחָפַר תַּחְתָּיו, וּמָצָא שָׁם (את) גֶּנֶז שְׁלֹמֹה - אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת - עַד שֶׁנִּתְעַשֵּׁר, הוּא וּבָנָיו, וְעָלָיו אָמַר בֶּן סִירָא: פְּרֹס לַחְמְךָ וְשֻׁלְחָנְךָ. לְכֹל מִי שֶׁיָּבֹא, תִּתֵּן.

אלפא ביתא דבן סירא א

'אלפא ביתא דבן סירא' – יצירה מדרשית מאוחרת, בת המאה ה-10. הספר עממי בסגנונו, והיחס אליו מצד רבנים הוא אמביוולנטי.

לפנינו מעשיה, המבוססת על הפתגם 'שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ', פתגם המופיע לראשונה בקֹהֶלֶת.

הסיפור מתחיל בנער תמים, יתום מאב, שזכר את הפתגם הזה, שלימדו אביו, והיה מקיים אותו בלי הבנה למה הכוונה – היה משליך ככר לחם למים בכל יום. ומי דואג ליתומים העזובים, שאין מי שילמדם תורה? אליהו הזכור לטוב! פוגש אליהו את הנער, תוהה על מעשיו, ומלמד אותו, שאת המצווה הזאת ניתן לקיים גם בפיסת לחם קטנה. הנער, שכל מה שאנו יודעים עליו הוא שהוא תמים והולך במצוות אביו (ואחרי כן – במצוות אליהו), מחולל במעשהו זה מעין נס. דג אחד, המגלה את מקור המזון הבלתי צפוי (מדוע זה לא עבד עם ככר לחם שְׁלֵמָה? רק אליהו יידע להשיב על כך...), גדל ומתפתח לממדים ניסיים, ומתחיל לזלול גם את אחיו הדגים, השטים באותו הנהר. בתגובה לתלונותיהם של הדגים, נכנס הבוס, הלוויתן, לתמונה, ומזמן אליו את הדג. מששואל הלוויתן את הדג מדוע הוא ממלא כרסו גם בדגי הנהר, עונה לו הדג המלומד 'מבשרך לא תתעלם'. זו דוגמה נהדרת לפרשנות מקראית על דרך הדרש. קיצר אמעיישה, הלוויתן מצווה על הדג הזללן ללכוד את הנער ולהביאו בפניו. משמובא הנער לפני הלוויתן, והוא מספר לו את הסיפור על מצוות אביו שהוא מקיים באדיקות, מתרגש הלוויתן לראות איזה בן מכבד אב עומד לפניו. כמו בסיפור יונה הנביא, מקיא הלוויתן את הנער על החוף, שם יזכה בגמול על התנהגותו הטובה כבן מכבד אב. הוא פוגש בזוג עורבים, אבא עורב ובנו החצוף, המקיים בדיוק את ההפך, ולא נשמע לאזהרות האב. בשל יהירותו ופחזותו נתפס אותו עורב, והוא משוחרר רק לאחר שהאב המבוהל מגלה לו היכן ימצא את אוצרו של המלך שלמה, אחרי שירפה מהבן הסורר. הנער זוכה בגֶּנֶז (אמנם יחיד של גנזים, אבל שווה המון!), ואנו זוכים בפתגם של בן סירא, המתמצת את הלקח של סיפור הפלאות ששמענו.