וַיֵּצֵא תֶּרַח מֵאוּר כַּשְׂדִּים, הוּא וּבָנָיו, לָלֶכֶת אַרְצָה הַלְּבָנוֹן וְאַרְצָה כְּנַעַן, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ חָרָן. וַיֵּשֵׁב אַבְרָם עִם תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ חָרָן שְׁבוּעַיִם. וַיְהִי בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית בּוֹ, וַיָּקָם אַבְרָם, וַיֵּשֵׁב בַּלַּיְלָה בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לְהַבִּיט בַּכּוֹכָבִים מִן הָעֶרֶב עַד הַבֹּקֶר, לְדַעַת מָה דֶּרֶךְ הָרוּחַ עַל הָאָרֶץ בַּשָּׁנָה הַהִיא. וַיְהִי הוּא יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ לְהַבִּיט, וַיָּבוֹא דָּבָר בְּלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר: כָּל אוֹתוֹת הַכּוֹכָבִים וְאוֹתוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ - בְּיַד ה' הֵמָּה. לָמָּה זֶה אֶדְרְשֵׁם? בִּרְצוֹנוֹ יַמְטִיר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וּבִרְצוֹנוֹ יוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, וְהַכֹּל בְּיָדוֹ.
וְיִתְפַּלֵּל בְּלַיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵלִי, אֵלִי, אֵל עֶלְיוֹן! אַתָּה לְבַדְּךָ, אֱלֹהָי, וְאַתָּה בָּרָאתָ אֶת כֹּל, וְהַכֹּל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וּבְךָ בָּחַרְתִּי לֵאלֹהִים. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד הַמַּלְאָכִים הָרָעִים, הָרוֹדִים בְּמַחְשְׁבוֹת לֵב הָאָדָם, לְבַל יָסִירוּ אֶת לְבָבִי מִמְּךָ אֱלֹהָי, וְאַל תִּתְּנֵנִי, אוֹתִי וְאֶת זַרְעִי, לְעוֹלָם לָסוּר מֵאַחֲרֶיךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם! וַיֹּאמֶר: הֶאָשׁוּב לִי אֶל אוּר כַּשְׂדִּים, הַמְבַקְּשִׁים אֶת פָּנַי לָשׁוּב אֲלֵיהֶם, וְאִם אֵשֵׁב פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה? הַנְחֵה אֶת עַבְדְּךָ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לְפָנֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּלְבַל אֶתְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת לִבִּי, אֱלֹהַי!
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר וּלְהִתְפַּלֵּל, וְהִנֵּה דְּבַר ה' בְּפִי אֵלָיו לֵאמֹר: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם, וַאֲבָרְכֶךָּ, וַאֲגַדְּלָה שִׁמְךָ, וֶהֱיֵה בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְנִבְרְכוּ בָּךְ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. מְבָרְכֶיךָ אֲבָרְכָהּ, וּמְקַלְּלֶיךָ אָאוֹר, וְהָיִיתִי לְךָ לֵאלֹהִים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ וּלְכָל זַרְעֲךָ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. אָנֹכִי אֱלֹהֶיךָ! אַל תִּירָא - מֵעַתָּה וְעַד כָּל דּוֹרוֹת הָאָרֶץ אֱלֹהֶיךָ אֲנִי.
וְיֹאמַר ה' אֱלֹהִים אֵלַי: פְּתַח פִּיו וּשְׂפָתָיו, וּפְקַח אָזְנָיו, וְאָחֵל לְדַבֵּר עִבְרִית כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.
וַיִּקַּח אֶת סִפְרֵי אֲבוֹתָיו הַכְּתוּבִים עִבְרִית, וְיַעֲתִיקֵם. אָז הֵחֵל לִלְמֹד בָּהֶם, וַאֲבָאֵר לוֹ אֶת כָּל דָּבָר הַקָּשֶׁה, וַיִּלְמַד בָּהֶם בִּימֵי שֵׁשֶׁת חָדְשֵׁי הַמָּטָר.
וַיְהִי בְּשָׁנָה הַשְּׁבִיעִית לַשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי, וַיְדַבֵּר אֶל אָבִיו, וְיוֹדִיעֵהוּ כִּי יֵצֵא מֵחָרָן לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן לִרְאוֹת אוֹתָהּ, וְאַחַר יָשׁוּב אֵלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו תֶּרַח אָבִיו: לֵךְ בְּשָׁלוֹם! אֱלֹהֵי הָעוֹלָם יֵישִׁיר מַעְגַּל רַגְלְךָ, וֵאלֹהִים יִהְיֶה עִמְּךָ, וְיָגֵן בַּעַדְךָ מִכָּל רַע, וְיִתֵּן לְךָ חֵן וְרַחֲמִים וְחֶסֶד לִפְנֵי כָּל רוֹאֶיךָ, וְאַל יִמְשֹׁל בָּךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת לְךָ רָעָה. לֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְאִם תִּמְצָא הָאָרֶץ חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשֶׁבֶת בָּהּ, הָבָה וְקָחֵנִי אֵלֶיךָ, וְקַח עִמָּךְ אֶת לוֹט בֶּן הָרָן אָחִיךָ לְךָ לְבֵן, וֶאֱלֹהִים יְהִי עִמְּךָ!
ספר היובלים
בבראשית י"ב כתוב:
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה. ג וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
ברור כי הקטע מספר היובלים מבוסס על קטע זה מהתנ"ך, והוא מרחיב ומוסיף הרבה פרטים ורעיונות.
תחילה לעניין השבועות והשנים. זה סגנונו של ספר היובלים, המתאר את קורות העולם לפי סדר השנים. 'שבוע' בלשון ספר היובלים – זו תקופה של שבע שנים. 'יוֹבֵל' – שבעה שבועות שנים, כלומר 49 שנים. הדובר, זה שאלוהים שם בפיו דברים אל אברם, הוא המלאך מטטרון.
"וַיֵּצֵא תֶּרַח מֵאוּר כַּשְׂדִּים, הוּא וּבָנָיו, לָלֶכֶת אַרְצָה הַלְּבָנוֹן וְאַרְצָה כְּנַעַן, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ חָרָן". ספר היובלים חוזר על הכתוב בבראשית י"א, ומספר לנו כי תרח אבי אברם הוא היוזם ללכת לארץ כנען. ארץ חרן, בה התיישב תרח, היתה על מסלול ההליכה מאור כשדים לארץ כנען. שם עצר תרח, ואברם בנו המשיך במסע דרומה.
אברם מתחיל את המסע הרוחני שלו מנקודת המוצא של התצפית בכוכבים, מעשה מקובל וחשוב בתרבות המסופוטמית. את ההארה הוא מקבל בעת הצפייה בכוכבים, בחפשו תשובות לגבי עתידו ועתיד העולם. הוא מגיע למסקנה שמעל כל אלה – הכוכבים, השמש והגשם – ישנו אל אחד, והוא הראוי לעבודה (לפולחן).
פנייתו של אברם בתפילה אל האלוהים, בו בחר, זו שאינה כתובה בתנ"ך, היא המביאה את אלוהים לחזור בתשובה אל אברם, ולהנחות אותו: 'לֵךְ לְךָ'. עיקר תוכנה של התפילה הוא ההכרזה על בחירת אברם באלוהים, הבקשה מאלוהים שיגן עליו מפני המחשבות הרעות שיחזירו אותו לעבודת האלילים, ומענה ברור לשאלה אם לשוב לאור כשדים או להישאר בחרן. ובנוסף לכך, מבקש אברם מאלוהים למנוע ממנו ללכת בשרירות לבו, כלומר – הוא מבקש הנחיה משמיים לגבי מעשיו.
"וְיֹאמַר ה' אֱלֹהִים אֵלַי: פְּתַח פִּיו וּשְׂפָתָיו, וּפְקַח אָזְנָיו, וְאָחֵל לְדַבֵּר עִבְרִית כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ". אלה דבריו של המלאך מטטרון. במצוות אלוהים יפתח מטטרון את פיו של אברם ויפקח את אוזניו לתקשר עם האלוהים בעברית, שהיא 'לשון עַמּוֹ'. לאברם עדיין אין עם, כמובן, אך מטטרון רואה עתידות, וכמו בספר בראשית, גם בספר היובלים מצטרפת להוראת 'לך לך' ההבטחה להפוך לעם גדול, שאלוהים יעמוד לצדו 'מֵעַתָּה וְעַד כָּל דּוֹרוֹת הָאָרֶץ'. אם כן, עוד לפני שנולד העם, העברית, שפת עם זה, כבר היתה שם, מצפה לבני האנוש שישתמשו בה.
זה אחד המופעים הקדומים ביותר של המילה 'עברית', ואין אנו מדברים על המאה השניה לפנה"ס, זמן כתיבתו של ספר היובלים, אלא על זמנו של אברם. מילה זו אינה קיימת בתנ"ך כלל. ראוי להזכיר את פרק י"ח במלכים ב', בו מסופר על מצור סנחריב האשורי על ירושלים בימי חזקיהו, בו כתוב:
כו וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַב שָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה. כז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה: הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה? הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם! כח וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה, וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית, וַיְדַבֵּר, וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר!
אם כן, העברית כבר היתה שם, בימי אברם, על פי ספר היובלים, אם כי אברם לא שלט בשפה זו היטב.
"וַיִּקַּח אֶת סִפְרֵי אֲבוֹתָיו הַכְּתוּבִים עִבְרִית, וְיַעֲתִיקֵם. אָז הֵחֵל לִלְמֹד בָּהֶם, וַאֲבָאֵר לוֹ אֶת כָּל דָּבָר הַקָּשֶׁה, וַיִּלְמַד בָּהֶם בִּימֵי שֵׁשֶׁת חָדְשֵׁי הַמָּטָר".
יש לו, לאברם, אפילו ספרים שירש מאבותיו, והם כתובים עברית! אברם זקוק לעזרת אלוהים כדי לפענח את הכתוב שם. ומה היה באמת כתוב בספרים אלה? את זאת אין ספר היובלים מגלה לנו. אברם היה איש עבודה – אולי רועה צאן, אולי עובד אדמה, ובעונת החמה היה בוודאי עסוק. אם כן, ששת חודשי המטר, הלא הם החורף, שבהם פחות נוח היה לצאת לעבודה, הוקדשו ללימוד ספרי האבות הכתובים עברית.
ואז מגיע הרגע לצאת לדרך אל ארץ כנען. אברם נפרד מתרח אביו לשלום. כאן מפתיע אותנו ספר היובלים, בספרו לנו כי אברם התכוון לבקר בארץ כנען, ואחר לשוב אל אביו בחרן. תרח הוא המעלה גם את האפשרות, שאברם יישאר שם, וכמו יעקב, הנוטה למות במצרים, והמבקש להיקבר בארץ כנען, גם תרח מבקש מאברם לשוב ולקחתו אתו אל ארץ כנען.
נסיים בברכה היפה, המתאימה עד היום לברך בה את מי שיוצא לדרך חדשה:
"לֵךְ בְּשָׁלוֹם! אֱלֹהֵי הָעוֹלָם יֵישִׁיר מַעְגַּל רַגְלְךָ, וֵאלֹהִים יִהְיֶה עִמְּךָ, וְיָגֵן בַּעַדְךָ מִכָּל רַע, וְיִתֵּן לְךָ חֵן וְרַחֲמִים וְחֶסֶד לִפְנֵי כָּל רוֹאֶיךָ, וְאַל יִמְשֹׁל בָּךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת לְךָ רָעָה".