"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם" (בְּרֵאשִׁית ו, א) - ר' יוֹחָנָן אָמַר: "לָרֹב" מִשְׁמָעוֹ רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם עַל יְדֵי הַבָּנוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁ"לָרֹב" זֶה הוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיבָה, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁנּוֹלְדוּ בָּנוֹת, הֲרֵי נִגְרָמוֹת קְטָטוֹת בֵּין הַגְּבָרִים.
ר' שִׁמְעוֹן, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, נוֹלְדָה לוֹ בַּת. הָיְתָה לוֹ חֻלְשַׁת הַדַּעַת מִכָּךְ שֶׁלֹּא נוֹלַד לוֹ בֵּן. אָמַר לוֹ אָבִיו: רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם עַל יְדֵי הַבַּת. אָמַר לוֹ בַּר קַפָּרָא: תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחָמְךָ אָבִיךָ. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְתָא: אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, וְהָעוֹלָם זָקוּק לִשְׁנֵיהֶם, אֶלָּא אַשְׁרֵי לְמִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת; וְכַיּוֹצֵא בוֹ: אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא כָּל הַמִּקְצוֹעוֹת, בְּלֹא בַּשָּׂם וּבְלֹא בֻּרְסִי, שֶׁמְּלַאכְתּוֹ בִּדְבָרִים שֶׁרֵיחָם רַע. אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בַּשָּׂם, וְאוֹי לְמִי שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בֻּרְסִי.
בבלי בבא בתרא עפ"י שטיינזלץ
את הפסוק מבראשית ו' אפשר להבין במשמעות הפשט שלו: האדם החל להתרבות על פי האדמה, ומכאן ברור, כי גם בנות נולדו לו. חז"ל מנסים 'בכל הכוח' להוציא מהפסוק הזה משמעויות נוספות.
והנה לפנינו עוד ויכוח קטן בין ר' יוחנן וגיסו ריש לקיש (יש כמה כאלה...). ר' יוחנן מפרש כך: את יכולת הרבייה הביאו הנשים. מה רוצה ר' יוחנן לומר בזאת? הלא ברור לו, שאין רביה ללא גברים ונשים. אולי רוצה ר' יוחנן להעלות על נס את יכולתן המיוחדת של נשים בתחום זה של הרבייה – לקלוט את זרע הגבר, לטפח את העובר ולהזין אותו ברחמן, לקיימו במשך תשעת חודשי ההריון, ולבסוף – ללדת אותו ביסורים רבים, ולהמשיך לטפח אותו בהנקה ובחום אימהי, מה שהגבר אינו יכול להעניק בדרך טבעית. האם רוצה ר' יוחנן לומר לנו גם, כי בזאת מסתכמת תרומתה של האישה לתרבות האנושית? יחסו לאחותו, זו שֶׁהִשִּׂיא לריש לקיש, יכול לרמוז לנו על כך, אך כאן מדובר בספקולציה בלבד.
ריש לקיש מציע פירוש שונה לחלוטין. 'לָרֹב' עבורו, משמעו 'לָרִיב', או לעורר מריבה. מדוע הנשים מעוררות מריבה? ריש לקיש אינו משאיר מקום לספק. הוא אומר כי בגלל הנשים רָבִים הגברים ביניהם. קצת מודעות עצמית לא היתה מזיקה לו, לבנדיט, המטיל על הנשים את האשמה במריבות הגברים עליהן... כל גבר, המאשים את האישה היפה, או את האישה שאינה מתלבשת בצניעות, בכך שהוא תוקף אותה, הולך בדרכו הקלוקלת של ריש לקיש.
עוד חכם מפורסם ובעל מעמד, הלא הוא ר' שמעון, בנו של רבי (יהודה הנשיא), הולך בדרכם של גברים רבים, ומתעצב על שנולדה לו בת במקום בן, עליו חלם. בר קפרא מעיר לו: 'אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, וְהָעוֹלָם זָקוּק לִשְׁנֵיהֶם'. לו היה עוצר בנקודה זו, הכל היה בסדר, אבל בר קפרא לא מתאפק, ומפטיר: 'אֶלָּא אַשְׁרֵי לְמִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, וְאוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת'. מסקנה: עליך להכיר בעובדה שלשם קיום הגזע האנושי לדורי דורות זקוק העולם גם לגברים וגם לנשים, אבל אם נפל בגורלך ללדת בת – אפשר להבין שאתה מצטער. יותר כיף להיות אב לבן. ואם לא הבינונו על מה יש להצטער, מביא בר קפרא דוגמה נוספת: החברה האנושית זקוקה לכל המקצועות, ובכללם הבַּשָּׂם (מייצר הבשמים) והבורסי (מעבד העורות), וחשיבותם של כל המקצועות זהה, אבל כיף להיות בַּשָּׂם, ולשהות רוב היום בתוך ענן של ריחות נעימים, מאשר להיות בורסי, שכן עיבוד העורות הוא מלאכה מסריחה. אם כן, בר קפרא הולך בדרכה של מסכת שבת, האומרת, בלי בושה: "אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָּם – וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ". ושוב הסתירה בין 'הכל רצין אחריה' לבין הדימוי המסריח של האישה. אם הגברים רצים אחריה – אולי היא ראויה לכך בשל מעלותיה? ואולי מה שמריח רע, זה הקושי הרגשי שיש לכמה גברים עם היצר שלהם, המושל בהם?