בְּנוֹתָיו שֶׁל רַב נַחְמָן הָיוּ בּוֹחֲשׁוֹת קְדֵרָה רוֹתַחַת בִּידֵיהֶן, וַאֲנָשִׁים חָשְׁבוּ שֶׁהֵן צִדְקָנִיּוֹת כָּל כָּךְ, שֶׁאֵין הָאֵשׁ שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קָשֶׁה הָיָה לוֹ הַדָּבָר, לְרַב עִילִישׁ. נֶאֱמַר: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי, וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" (קֹהֶלֶת ז, כח). הֲרֵי יֶשְׁנָן בְּנוֹתָיו שֶׁל רַב נַחְמָן, שֶׁהֵן צִדְקָנִיּוֹת מֻפְלָאוֹת כָּאֵלֶּה! גָּרַם לָהֶן הַדָּבָר וְנִשְׁבּוּ, וְנִשְׁבָּה גַּם הוּא, רַב עִילִישׁ, יַחַד אִתָּן.
יוֹם אֶחָד יָשַׁב אִתּוֹ בַּשֶּׁבִי אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בִּלְשׁוֹן הַצִּפּוֹרִים. בָּא עוֹרֵב וְהִשְׁמִיעַ קוֹל לְרַב עִילִישׁ. אָמַר לוֹ רַב עִילִישׁ לְאוֹתוֹ אָדָם: מָה אוֹמֵר הָעוֹרֵב? אָמַר לוֹ: אוֹמֵר הוּא: "עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח!". אָמַר רַב עִילִישׁ: הָעוֹרֵב שַׁקְרָן הוּא, וְאֵין אֲנִי סוֹמֵךְ עָלָיו.
בֵּינְתַיִם בָּאָה יוֹנָה וְהִשְׁמִיעָה קוֹל. אָמַר לוֹ רַב עִילִישׁ לְאוֹתוֹ אָדָם: מָה אוֹמֶרֶת הִיא? אָמַר לוֹ: אוֹמֶרֶת הִיא: "עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח!". אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כַּיּוֹנָה מְשׁוּלָה. לְמַד מִכָּאן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ לִי נֵס, וַאֲנִי יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל כָּךְ וְלִבְרֹחַ. אָמַר: לִפְנֵי שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ, אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אֶת בְּנוֹתָיו שֶׁל רַב נַחְמָן, אִם עוֹמְדוֹת הֵן בְּנֶאֱמָנוּתָן וְנוֹהֲגוֹת כַּהֹגֶן — אַבְרִיחֵן וְאַחְזִירֵן יַחַד אִתַּי.
אָמַר: נָשִׁים, כָּל דְּבָרִים שֶׁל סוֹד שֶׁיֵּשׁ לָהֶן, מְסַפְּרוֹת הֵן זוֹ לְזוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הָלַךְ וְהִקְשִׁיב. שָׁמַע אוֹתָן שֶׁהֵן אוֹמְרוֹת: אֵלֶּה, הַשּׁוֹבִים, הֵם גְּבָרִים שֶׁלָּנוּ, וְאַנְשֵׁי נְהַרְדָּעָא, שֶׁהִתְחַתַּנּוּ אִתָּם, הֵם גְּבָרִים שֶׁלָּנוּ. נֹאמַר לָהֶם, לַשּׁוֹבִים שֶׁלָּנוּ, שֶׁיַּרְחִיקוּ אוֹתָנוּ מִכָּאן, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַבְּעָלִים שֶׁלָּנוּ, וְיִשְׁמְעוּ, וְיִפְדּוּ אוֹתָנוּ, וְיַחֲזִירוּ אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה.
שָׁמַע זֹאת רַב עִילִישׁ, קָם, בָּרַח, וְהָלַךְ עִם אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁיָּדַע בִּלְשׁוֹן הַצִּפּוֹרִים. לוֹ עַצְמוֹ הִתְרַחֵשׁ נֵס, עָבַר בַּמַּעְבֹּרֶת וּבָרַח, וְאוֹתוֹ אָדָם, מָצְאוּ אוֹתוֹ, וְהָרְגוּ אוֹתוֹ. כַּאֲשֶׁר חָזְרוּ בְּנוֹת רַב נַחְמָן, וּבָאוּ בַּסּוֹף מִבֵּית הַשֶּׁבִי, אָמַר רַב עִילִישׁ: הָיוּ בּוֹחֲשׁוֹת אֶת הַקְּדֵרָה בִּכְשָׁפִים, וְלֹא מֵחֲמַת צַדִּיקוּת עָשׂוּ כֵּן.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
חז"ל מתעסקים לא מעט בסוגיה של תומת נשים שנפלו בשבי ונפדו. אם שבות הן מהשבי, ויש להן עדים, שיכולים לספר בבית הדין, שאף גבר לא פגע בהן, בנות מזל הן. על פי הסיפור שלנו, היו מקרים, שהשבויות התמסרו מרצונן לשוביהן. אלה עברו עם שובן מסכת לא נעימה בבית הדין. נשים אחרות נאנסו על ידי שוביהן, וגם הן הוכרזו כאסורות לבעליהן עם שובן מהשבי.
הסיפור שלפנינו אינו עושה חסד עם הנשים שבו. אותן נשים, שהיו בנותיו של רב נחמן, ראש ישיבת נהרדעא, אדם מכובד ועשיר, הפליאו את לב רואיהן ביכולתן לבחוש בידיהן את הצ'ולנט בקדרה הרותחת בלי להיכוות. מעמדן המכובד תרם לתדמיתן כצדיקות, ובעיר לחשו, שבזכות מעשיהן הטובים מתרחש להן אותו נס של המטבח.
מי שלא מתלהב מהרייטינג הגבוה של בנות נחמן, הבוחשות בקדרה, היה רב עיליש. הוא חשד שמדובר ב'פוילע-שטיקים', ולא בצדיקוּת, אך הוכחה לא היתה בידיו. למזלן הרע ולמזלו העגום לא פחות נפלו הבנות בשבי, ורב עיליש אִתָּן.
רב עיליש זוכה בהזדמנות מופלאה לברוח מהשבי. הוא שומע עורב, ואחרי כן יונה, הקוראים לו לברוח. את שפת הציפורים רב עיליש אינו מבין, אך נמצא אתו בשבי אורניתולוג מדופלם, המאזין לקריאות הציפורים, ומתרגמן לשפת אנוש. העורב לא משכנע את רב עיליש, אבל יונה היא יונה, ועיליש נותן בה אמון, והוא מחליט לנסות לממש את ההצעה ולברוח.
לפני שהוא יוצא לדרך, ביחד עם חברו הצפר, הוא מחליט לבדוק אם בנות רב נחמן ראויות גם הן לקבל את ההזדמנות ולברוח ביחד אתו. ביודעו כי בית הכסא הוא המקום בו נשים מגלות את סודותיהן אישה לרעותה, הוא מצותת להן, ולומד כמה עובדות מביכות: א. אותן בנות התמסרו מרצון לשוביהן הנוכרים. ב. בנהרדעא הן השאירו בעלים. ג. הן אינן מעונינות לשוב הביתה. ד. הן מתכננות לבקש משוביהן הנחשקים, שירחיקו אותן מרחק גדול יותר מנהרדעא, שיקשה על בני עירן למוצאן ולפדותן מהשבי. זה מספיק לרב נחמן, כדי שיצא לשביל הבריחה בלעדיהן...
העורב והיונה צדקו. הבריחה עלתה יפה, ועיליש, שצלח את מעבר הנהר בעוד שחברו נתפס ונהרג, שב הביתה לנהרדעא. זמן מה אחריו מגיעות גם הבנות הביתה. אולי נמצאו ונפדו. אולי ברחו. מי יודע... הסיפור גם אינו עונה לנו על השאלה הדרמטית, אם גילה רב עיליש לבית הדין, שבנותיו של רב נחמן לא היו נאמנות לבעליהן, ושהן חלקו את יצועיהן עם ערלים. לעצמו הוא מסכם: ידעתי שאותה בחישה בידיים חשופות בקדרה לא היתה מעשה של נשים צדיקות. כעת אני בטוח שהן מכשפות!