אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי: אֵין חָכָם רַשַּׁאי לְהַתִּיר, אֶלָּא כְּעֵין אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ. כְּלוֹמַר, כְּשֶׁהַנּוֹדֵר לֹא הִתְכַּוֵּן לְשֵׁם נֵדֶר כְּלָל, וְרַק הוֹצִיא מִפִּיו לְשׁוֹן נֵדֶר, אוֹ שֶׁנָּדַר בְּטָעוּת. וּמְעִירִים: מִכָּאן לְמֵדִים כִּי הוּא סָבוּר שֶׁאֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, כְּלוֹמַר, שֶׁבְּהַתָּרַת נְדָרִים אֵין הֶחָכָם מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנִמּוּק שֶׁל חֲרָטָה בִּלְבַד כְּדֵי לְהַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר, אֶלָּא מְחַדֵּשׁ פֶּתַח אַחֵר, וּבוֹ מִתְבָּרֵר, שֶׁאִם הָיָה מַעֲלֶה הַנּוֹדֵר דָּבָר זֶה בְּדַעְתּוֹ, לֹא הָיָה נוֹדֵר מִתְּחִלָּה.
לְעֻמַּת זֹאת מְסֻפָּר: אָדָם אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי רַב הוּנָא, כְּדֵי שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. אָמַר לוֹ רַב הוּנָא: הָאִם אַתָּה עוֹמֵד עֲדַיִן בְּאוֹתָהּ דֵּעָה, בְּאוֹתוֹ רָצוֹן שֶׁהָיוּ לְךָ אָז, כְּשֶׁנָּדַרְתְּ? אָמַר לוֹ: לֹא, וְהִתִּירוֹ רַב הוּנָא.
כַּיּוֹצֵא בְּזֶה אָדָם אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא שֶׁיַּתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, שֶׁיְּפַיְּסוּךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הַאִם הָיִיתָ נוֹדֵר? אָמַר לוֹ: לֹא, וְהִתִּירוֹ.
וְעוֹד מְסֻפָּר: אָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי ר' אַסִּי לְהַתִּיר נִדְרוֹ. אָמַר לוֹ: הַאִם אַתָּה מִתְחָרֵט? אָמַר לוֹ: "לֹא"?! כְּלוֹמַר, וַדַּאי אֲנִי מִתְחָרֵט! וְהִתִּירוֹ. וְכֵן אָדָם אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי ר' אֶלְעָזָר. אָמַר לוֹ: הַאִם בֶּאֱמֶת רְצוֹנְךָ הָיָה לִנְדֹּר? אָמַר לוֹ: אִלּוּ לֹא הָיוּ מַרְגִּיזִים לִי, לֹא הָיִיתִי רוֹצֶה כְּלוּם. אָמַר לוֹ: יְהֵא זֶה כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁלֹּא לִנְדֹּר. וְהַנֶּדֶר הֻתַּר.
מְסֻפָּר: בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל ר' יַנַּאי סָבָא בָּא לִפְנֵי סָבוֹ, ר' יַנַּאי סָבָא, שֶׁיַּתִּיר לוֹ נֶדֶר. אָמַר לוֹ: אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה נוֹדֵר, פּוֹתְחִים בַּשָּׁמַיִם אֶת פִּנְקָסְךָ, וּמְפַשְׁפְּשִׁים בְּמַעֲשֶׂיךָ מָה טִיבָם, הַאִם הָיִיתָ נוֹדֵר? אָמַר לוֹ: לֹא, וְהִתִּירוֹ.
אָמַר ר' אַבָּא: מַהוּ הַכָּתוּב, הַמְּרַמֵּז לְעִנְיָן זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" (מִשְׁלֵי כ, כה), שֶׁאַחֲרֵי שֶׁאָדָם נוֹדֵר, מְבַקְּרִים בַּשָּׁמַיִם אֶת מַעֲשָׂיו. וּמְעִירִים: וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּתַח ר' יַנַּאי לוֹ בְּפֶתַח זֶה, אָנוּ לֹא פּוֹתְחִים לוֹ לָאָדָם הַנּוֹדֵר בָּזֶה, לִשְׁאוֹל אִם אֵינוֹ מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁהַנּוֹדֵר נִבְדָּק בִּידֵי שָׁמַיִם, כִּי יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ, שֶׁאִם יִשָּׁאֵל אָדָם עַל נִדְרוֹ כָּךְ, יִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מִתְחָרֵט, וְיֹאמַר שֶׁלֹּא כְּנָכוֹן, שֶׁהוּא מִתְחָרֵט.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר ר' יוֹחָנָן: בַּמֶּה פָּתַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְזָקֵן אֶחָד, שֶׁנָּדַר נֶדֶר, וּבָא לְפָנָיו כְּדֵי לְהַתִּירוֹ? אָמַר לוֹ: נֶאֱמַר "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (מִשְׁלֵי יב, יח), וּפֵרוּשׁוֹ: כָּל הַבּוֹטֶה, כְּלוֹמַר כָּל הַמּוֹצִיא מִפִּיו בִּטּוּי שֶׁל נֶדֶר , רָאוּי לְדָקְרוֹ בֶּחָרֶב, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו דֶּרֶךְ אַחֶרֶת -לְשׁוֹן חֲכָמִים מְרַפֵּא, שֶׁמַּתִּירִים לוֹ הַחֲכָמִים אֶת נִדְרוֹ. וְגַם בְּדָבָר זֶה אֵין פּוֹתְחִים.
וְלֹא פּוֹתְחִים אָנוּ לְנוֹדֵר בְּזוֹ הָאַחֶרֶת, שֶׁשְּׁנוּיָה בְּרָיְתָא: ר' נָתָן אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר, כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, וְהַמְּקַיֵּם אֶת הַנֶּדֶר הַזֶּה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁהֲרֵי לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁנָּדַר, אֶלָּא אַף גּוֹמֵר אֶת הַמַּעֲשֶׂה, וּמְקַיֵּם אֶת מָה שֶׁנָּדַר. בַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן אָנוּ פּוֹתְחִים, וְאוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם שֶׁנָּדַר: דַּע לְךָ, שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה רַע כְּבוֹנֶה בָּמָה. וְאִלּוּ בְּעִנְיָן הָאַחֲרוֹן, שֶׁהַמְּקַיֵּם אֶת הַנֶּדֶר כְּאִלּוּ מַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, נֶחְלְקוּ חֲכָמִים.
וְעוֹד: וְלֹא פּוֹתְחִים אָנוּ גַּם כֵּן בְּזֶה שֶׁל שְׁמוּאֵל. שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל: הַנּוֹדֵר נֶדֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר ר' אָבָהוּ: מַהוּ הַכָּתוּב, הַמְלַמֵּד עַל כָּךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי תֶּחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דְּבָרִים כג, כג).
בבלי נדרים
נדר הוא עניין רציני. הנודר נדר מתכוון ברגע ביטוי הנדר בדיוק לכך, שהוא מתחייב לקיימו בכל תנאי, וששום דבר לא ישנה את החלטתו, גם אם דעתו ורצונו ישתנו. הנודר נדר כובל את עצמו למעשה, שבהחלט אפשרי, שהוא יתחרט עליו בעתיד. סיפור יפתח ובתו הוא ההמחשה המצמררת של הרצינות שבה לוקח התנ"ך את עניין הנדרים.
דעתם של חכמים רבים על נדירת נדרים היא מלכתחילה שלילית. את הפסוק "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (מִשְׁלֵי יב, יח) הם מבארים כך: נדר הוא התבטאות בוטה, כמדקרת חרב, והדרך הנכונה היא לדבר בלשון חכמים, שיש בה סגולות המרפא. אין זה אומר, שמי שנדר נדר יכול להתחרט עליו ולהפר אותו.
אם כן, סבורים חכמים, לנדור נדר זה מעשה פסול. על פי שמואל – מי שנודר נדר ראוי להיקרא רשע, ור' אבהו מביא את הסימוכין לאמירה חריפה זו מהפסוק "וְכִי תֶּחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דְּבָרִים כג, כג). את הפסוק הזה ניתן להבין בדרכים שונות, אך ר' אבהו דורש אותו כך: מי שחדל מלנדור נדרים, לא יהיה בו חטא. המסקנה ברורה...
חז"ל, אם כן, נמצאים כבר בעולם אחר מעולם הנורמות המקראיות, והם סבורים, שלמרות ההתחייבות הרצינית שבנדר, יש לאפשר גם את ההליך, שהם קוראים לו 'פתיחת הנדר' או התרתו. הליך זה אין האדם יכול לבצעו בעצמו. הוא חייב לבוא אל סמכות תורנית, אל רב, ולבקשו שיתיר את נדרו.
הדיון בעניין התרת נדרים כל כך פתוח ולא החלטי, שברור לנו, כי חכמים נחלקו בעניין זה.
מה יכולות להיות הסיבות המקלות, שתאפשרנה לרב להתיר את נדרו של אדם? הדיון נפתח באמירה, שרק במקרים מאד מסוימים יכול הרב להתיר נדר:
'כְּשֶׁהַנּוֹדֵר לֹא הִתְכַּוֵּן לְשֵׁם נֵדֶר כְּלָל' – קרוב לודאי שנדרים לא הועלו על הכתב, ולא נחתמו על ידי נוטריון. מכאן שהאדם עצמו יכול לטעון, כי לעומת מה שסברו שומעיו, הוא לא התכוון לנדר כלל.
'וְרַק הוֹצִיא מִפִּיו לְשׁוֹן נֶדֶר' – איך לא התכוון? דיבר בסגנון, הנהוג בעת נדירת נדר, כשכוונתו היתה שונה.
'אוֹ שֶׁנָּדַר בְּטָעוּת' – איך נודרים בטעות? יתכן שהכוונה היא לנדר שנדר אדם ברצינות על בסיס פירוש שגוי שלו של המציאות, ומשנתבררה טעותו, ברור היה לו כי אין הצדקה לנדר. לדוגמה – אב מדיר את בנו מנכסיו לאחר שסבר בטעות, כי בנו גנב מרכושו שלו.
האם חרטה על נדירת הנדר היא סיבה מספקת להתרתו? חכמים סבורים שלא. הפתח שהם מוצאים להתרת נדר מצוי בחזרה לאחור, אל רגע הנדירה, והגעה למסקנה, כי לו היה הנודר יודע דבר מסוים, שנעלם מעיניו באותו רגע, לא היה נודר כלל.
רב הונא מוצג כאן כליברלי מאד בעניין התרת נדרים. הוא בהחלט מקבל את עניין החרטה כסיבה מספקת. הוא שואל את הנודר: 'הַאִם אַתָּה עוֹמֵד עֲדַיִן בְּאוֹתָהּ דֵּעָה, בְּאוֹתוֹ רָצוֹן שֶׁהָיוּ לְךָ אָז, כְּשֶׁנָּדַרְתְּ?'. אם התשובה שלילית (משמע – הוא שינה את דעתו), אפשר להתיר.
בנו, רבה בר רב הונא, מקפיד מעט יותר, והוא מחזיר את הנודר לאותו רגע בעבר, בו נאמרו אותן מילים כה מתחייבות, והוא חוקר אותו, אם היה נסער, מושפל, נרגז או נעלב עד עמקי נשמתו, שאפילו עשרה אנשים לא היו מצליחים לפייסו באותו רגע. אם מודה הנודר, כי, אכן, היה בסערת רגשות עזה, רואה בכך רבה בר רב הונא סיבה טובה להתרת הנדר.
ר' ינאי סבא מבקש מנכדו, שבא לפניו להתיר נדר, אם באותו רגע בעבר הכיר בכך, שמעשיו נרשמים בשמים, כולל מעשה זה של נדירת הנדר. לדעתו של ר' ינאי סבא, נדר, כזה המחייב אותך לקיימו ברצינות רבה, יש להכריז עליו ברגע של מודעות עמוקה למשמעות מעשיך. הנה לנו עוד מעקף להלכה המחייבת לקיים נדר בכל מצב.
את הפסוק : "וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" (מִשְׁלֵי כ, כה) קשה לפרש בביטחון. 'לבקר', עבור הפרשנים המסורתיים, משמעותו לחקור ולדרוש, כך שאולי הכוונה היא, שאחרי שאנו נודרים נדר, הקשור בחטא שביצענו, עלינו לחקור ולדרוש ולבקש על נפשנו. חז"ל לוקחים את המילה 'לבקר' לכיוון מעט שונה – לפעולת הבקרה שמבקרים בשמים את מעשינו, ובתוכם גם את הנדרים שלנו. מכאן שהתרת נדר היא פעולה מאד מחייבת, של ביטול התחייבות שכבר עברה בקרה מן השמיים. על כן אין די בחרטה כדי להפר את הנדר.