שְׁמוּאֵל וְהֶחָכָם הַגּוֹי אַבְלָט הָיוּ יוֹשְׁבִים, וְהָיוּ הוֹלְכִים כַּמָּה אֲנָשִׁים לַאֲגַם. אָמַר לוֹ אַבְלָט לִשְׁמוּאֵל: אָדָם זֶה יֵלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, כִּי יַכִּישׁ אוֹתוֹ הַנָּחָשׁ וְיָמוּת. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: אִם בֶּן יִשְׂרָאֵל הוּא, יֵלֵךְ וְיָשׁוּב. עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בְּמֶשֶׁךְ זְמַן, הָלַךְ וְשָׁב אוֹתוֹ הָאִישׁ.
קָם וְהִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ אֶת מַשָּׂאוֹ, וּמָצָא בְּתוֹכוֹ נָחָשׁ, שֶׁחָתוּךְ וּמֻשְׁלָךְ בִּשְׁנֵי גְּזָרִים. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל לְאוֹתוֹ אָדָם: מֶה עָשִׂיתָ, שֶׁבִּשְׂכַר זֶה נִצַּלְתָּ מִמָּוֶת? אָמַר לוֹ אוֹתוֹ אָדָם: בְּכָל יוֹם הָיִינוּ מְטִילִים וְנוֹתְנִים פַּת בְּיַחַד, וְהָיִינוּ אוֹכְלִים יַחַד מִן הַפַּת. הַיּוֹם הָיָה אֶחָד מֵאִתָּנוּ, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לֶחֶם, וּבְשֶׁל כָּךְ הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ, שֶׁכַּאֲשֶׁר יַגִּיעַ זְמַן גְּבִיַּת הַלֶּחֶם, לֹא יוּכַל לָתֵת מִשֶּׁלּוֹ. אָמַרְתִּי לִבְנֵי הַחֲבוּרָה: אֲנִי אָקוּם וָאֶקַּח אֶת הַלֶּחֶם. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֵלָיו, עָשִׂיתִי עַצְמִי כְּאִלּוּ לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ. אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: מִצְוָה עָשִׂיתָ! יָצָא שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: נֶּאֱמַר "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מִשְׁלֵי י, ב), וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה בִּלְבַד מַצִּילָה הַצְּדָקָה, אֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.
בבלי שבת עפ"י שטיינזלץ
מי מחפש היגיון באגדות? בסיפור הנחמד הזה לא תמצאו היגיון רב (את זה נסביר בהמשך), אבל יש בו חן של תמימות, ומסר חינוכי, שכדאי להנחיל לילדינו.
היש חכמה בגויים? על פי הסיפור יש ויש. חכם גוי בשם אבלט (למישהו היה בגן חבר בשם זה?) מצטיין בראיית הנולד. גם לשמואל, היושב עמו, יש דעה בעניין העתיד להתרחש, אך יתכן והיא אינה בגדר ראיית הנולד. האגדה זהירה מלהתחייב על כך. מה אין בו, בגוי החכם? אין כל רגש של חמלה, שעשוי לגרום לו, שיזהיר את האיש ההולך לפניו מפני הסכנה המרחפת עליו, והלא הוא יודע בדיוק מהי אותה סכנה. שמואל, השומע את נבואת החכם הגוי, מאמין, כנראה, בניסים העתידים לשנות את הגורל הצפוי לו לאיש. אם בן ישראל הוא – אומר שמואל – יתרחש לו נס, והוא ישוב חי. בדרך עמומה משהו רומזת לנו האגדה על כך, שהחכם הגוי מאמין בגזירת גורל דטרמיניסטית, בעוד שהחכם היהודי מאמין בכך, שהאל מתערב במקרים מוצדקים לטובת מי שכבר נגזר עליו אסון. מה שיכול להצדיק התערבות כזאת היא התנהגותו של אותו אדם. גם אם הדברים אינם נאמרים בפה מלא, נראה שהאגדה מצביעה על רעיון זה.
אם כן, נניח שנודע לך על סכנה גדולה הממתינה לו למישהו. האם האמונה שלך בדטרמיניזם תעצור בך מלנסות לעשות ככל יכולתך להביא את המידע שבידיך אל אותו אדם, ולהזהירו, ואולי בכל זאת להצילו? מהם טיבם של חיים לאור התחושה, שאין לך כל דרך להשפיע על העתיד לקרות? לחיות עם אמונה כזאת ממש נוגד את האנושיות, שיש בה גם מצפון, גם רגשות אשם וגם יכולת בחירה.
החבורה ההולכת אל האגם (אולי לקצוץ קנים כדי למוכרם) היא, כנראה, חבורה של עובדים עניים, שיש בתוכה הרגלים יפים של שיתוף. את האוכל במהלך יום העבודה שלהם הם אוכלים במשותף, כאשר כל עובד תורם לקופת החבורה את המזון שהביא עמו, והכל מחולק שווה בשווה בין כולם. אותו אדם, שאבלט ניבא לו מוות מהכשת נחש, מבחין שאחד מחבריו לעבודה לא הביא עמו דבר, והסיק כי האיש פשוט חסר כל, והוא עתיד להתבייש מאד בפני חבריו – גם על כך שהוא במצב כל כך נורא, וגם על כך שלא תרם מאום לארוחה המשותפת. עני ככל שיהיה האיש, ואת זה אי אפשר למנוע ברגע זה, את הבושה הנוראה ניתן לחסוך ממנו, והצדיק שלנו יודע כיצד לעשות זאת. הוא מתנדב לאסוף את המזון מכל בני החבורה, וכשהוא מגיע אל אותו מסכן, הוא 'עושה עצמו' (מסתבר שזה ניב תלמודי) כאילו לקח ממנו דבר מה וצירף את הדבר למאגר המשותף של בני החבורה. לאותו צדיק זהו מעשה קטן מאד, הנעשה, כמובן, ללא מילים, שכן לו היה אומר משהו, היתה מתגלה אותה דלות מביכה של העני, מה שהוא התכוון למנוע. כאן יש לנו המחשה יפה של מתן בסתר. אינך יכול לתת את הדבר בגלוי; זה פשוט נוגד את מטרת הנתינה. עבור העני זה מעשה גדול. מישהו מבני החבורה, כך מבין האיש העני כעת, הבחין במצבו האומלל, וקיבל זאת בשתיקה חומלת. לפעמים מעשה כזה הוא הרבה יותר מנתינה.
סוף דבר – הצדיק שב מן האגם בריא ושלם, והוא פוגש בשמואל ובאבלט. הוא פורק את תרמילו, ומגלה בתוכו נחש ארסי חתוך לשתיים. שמואל בטוח, שהאסון נמנע בזכות מעשה טוב שאותו אדם עשה. אלוהים לא מוזכר כאן, אך הרעיון ברור. הוא חוקר את האיש ושואל אותו מה היה אותו מעשה טוב, שבזכותו ניצל ממוות. סגנונה הספרותי של האגדה אינו מאפשר לַמְּסַפֵּר להאריך בדברים. האיש כאילו מבין מיד מה היתה אותה מצווה שקיים, והוא מְסַפֵּר. לו היה לפנינו סיפור מז'אנר יותר מורכב, היה האיש התמים הזה בוודאי עונה, כי לא עשה כל דבר מיוחד, ורק לאחר חקירה ודרישה היה נזכר במה שעשה למען אותו חבר מסכן. מילא... את זה עלינו להשלים בדמיוננו. ברור כי ישנה סתירה בין המעשה התמים והספונטני של האיש, הנאמן לחבריו לעבודה, לבין המודעות לכך, שעשה מצווה גדולה. אנחנו היינו מספרים את הסיפור קצת אחרת.
שמואל מוסיף את מה שאגדה תלמודית כמעט חייבת לכלול תמיד – איזה פסוק מקראי, שיבטא את המסר שלה. הפסוק "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" מספר מִשְׁלֵי מתאים מאד, והאגדה מוסיפה ואומרת, כי לא מדובר רק בהצלה ממיתה משונה, אכזרית במיוחד, אלא ממוות בכלל!