וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, וַיָּקָם יַעֲקֹב מֵהָאָרֶץ, וְדִמְעוֹתָיו נוֹזְלוֹת עַל פָּנָיו. וַיֹּאמַר אֶל בָּנָיו: קוּמוּ וּקְחוּ חַרְבוֹתֵיכֶם וְגַם קַשְׁתוֹתֵיכֶם, וּצְאוּ הַשָּׂדֶה, וּבַקְּשׁוּ. אוּלַי תִּמְצְאוּ גְּוִיַּת בְּנִי, וַהֲבֵאתֶם אוֹתָהּ אֵלַי וּקְבַרְתִּיהָ. וְאַתֶּם בַּקְּשׁוּ נָא בְּעַד הַחַיּוֹת, וְצוּדוּ אוֹתָן, וַאֲשֶׁר תִּמְצְאוּ לִקְרַאתְכֶם בָּרִאשׁוֹנָה, וּתְפַשְׂתֶּם אוֹתָהּ, וַהֲבֵאתֶם אוֹתָהּ אֵלַי. אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעָנְיִי הַיּוֹם הַזֶּה, וְהֵכִין לָכֶם אֲשֶׁר טָרַף אֶת בְּנִי, וַהֲבֵאתֶם אֵלַי, וְאֶנְקֹם נִקְמַת בְּנִי. וַיַּעֲשׂוּ בָּנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֲבִיהֶם, וַיַּשְׁכִּימוּ בַּבֹּקֶר, וַיִּקְחוּ אִישׁ חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ בְּיָדוֹ, וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה לָצוּד הַחַיּוֹת. וְיַעֲקֹב עוֹדֶנּוּ צוֹעֵק וּבוֹכֶה, הוֹלֵךְ וּבָא בַּבַּיִת, וּמַכֶּה כַּף אֶל כַּף. וַיֹּאמַר: יוֹסֵף, בְּנִי! יוֹסֵף, בְּנִי! וּבְנֵי יַעֲקֹב הָלְכוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל הַחַיּוֹת לְתָפְשָׂם, וְהִנֵּה לִקְרָאתָם זְאֵב אֶחָד. וַיִּתְפְּשׂוּהוּ, וַיְבִאֻהוּ אֶל אֲבִיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: זֹאת מָצָאנוּ בָּרִאשׁוֹנָה, וַנָּבִיא אוֹתוֹ אֵלֶיךָ כַּאֲשֶׁר צִוַּתִּינוּ, וְאֶת גְּוִיַּת בִּנְךָ לֹא מָצָאנוּ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אֶת הַחַיָּה מִיַּד בָּנָיו, וַיִּצְעַק עוֹד בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִבְכִי, וּבְיָדוֹ הַחַיָּה. וַיֹּאמַר בְּמַר לֵב וְנֶפֶשׁ אֶל הַחַיָּה: מַדּוּעַ אָכַלְתָּ אֶת יוֹסֵף בְּנִי, וְאֵיךְ לֹא יָרֵאתָ מֵאֱלוֹקֵי הָאָרֶץ וּמִצָּרָתִי עַל יוֹסֵף בְּנִי, וַתֹּאכַל אֶת בְּנִי חִנָּם עַל לֹא חָמָס, וְלָכֵן הָאֱלֹקִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.
וַיַּפְתָּח ה' אֶת פִּי הַחַיָּה בַּעֲבוּר נַחֵם אֶת יַעֲקֹב בִּדְבָרֶיהָ. וְתַעַן אֶת יַעֲקֹב, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: חַי הָאֱלוֹקִים, אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ בָּאָרֶץ, וְחַי נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי! לֹא רָאִיתִי אֶת בִּנְךָ, וְלֹא טְרַפְתִּיהוּ. אַךְ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאתִי לְבַקֵּשׁ אֶת בְּנִי גַּם אֲנִי, כִּי כַּאֲשֶׁר קָרָה לְךָ עִם בִּנְךָ, קָרָה לִי עִם בְּנִי גַּם אֲנִי. כִּי זֶה עֲשָׂרָה יָמִים אֲשֶׁר בָּאתִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת, לְבַקֵּשׁ אֶת בְּנִי, אֲשֶׁר הָלַךְ מֵאִתִּי. הַיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם, וְלֹא יָדַעְתִּי אָנָה הוּא, וְאִם מֵת, וְאִם חַי הוּא. וָאָבוֹא הַיּוֹם בַּשָּׂדֶה לְבַקֵּשׁ אֶת בְּנִי, וַיִּמְצְאוּ אוֹתִי בָּנֶיךָ, וְיִתְפְּשׂוּנִי, וַיּוֹסִיפוּ לִי יָגוֹן עַל יְגוֹנִי, וַיָּבִיאוּ אוֹתִי אֵלֶיךָ הַיּוֹם, וַאֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֶת כָּל דְּבָרָי. וְעַתָּה, בֶּן אָדָם, הִנְנִי בְּיָדְךָ, וְעָשִׂיתָ לִי כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם, אַךְ חַי הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ בָּאָרֶץ, לֹא רָאִיתִי אֶת בִּנְךָ, וְלֹא טְרַפְתִּיהוּ, וְלֹא בָא אֶל פִּי בְּשַׂר אָדָם כֹּל יְמֵי חַיַּי. וִיהִי כִּשְׁמֹעַ יַעֲקֹב אֶת דִּבְרֵי הַחַיָּה, וְיִתְמָה מְאוֹד, וַיְשַׁלַּח מִיָּדוֹ אֶת הַחַיָּה, וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ. וְיַעֲקֹב עוֹדֶנּוּ צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וַיִּתְאַבֵּל יַעֲקֹב עַל יוֹסֵף יָמִים רַבִּים.
ספר הישר
יעקב קונה את הסיפור הכוזב של בניו, המביאים אליומ את כתונת הפסים של יוסף, כשהיא מגואלת בדם. הוא מאמין כי חיה רעה טרפה את יוסף. הוא שולח את בניו אל השדה לחפש את גווית יוסף או את החיה אשר טרפה אותו. הבנים ממלאים את פקודתו, למרות שברור להם שאין מה לחפש. הם לוכדים את החיה הראשונה הנקרית על דרכם, היא זאב, ומביאים אותה אל אביהם. אולי תתחזק ביעקב האמונה שיוסף נטרף, והחשד יסור מעליהם סופית. הם לא מביאים בחשבון דבר אחד, והוא שבאגדות יכולים בעלי חיים לדבר, בני אדם יכולים להבין את דבריהם.
יעקב, שבמר לבו אינו חושב על ההרגל שבטבע, על בעלי חיים הניזונים מטריפת בעלי חיים אחרים, פונה אל הזאב ושואל אותו מדוע אכל את יוסף, איך לא פחד מאלוהים. כמו בסיפור אתונו של בלעם, אלוהים פותח את פי הזאב, ומסתבר שלזאב יש מענה לשון, והוא נשבע באוזני יעקב, שלא טרף את יוסף, וכי הוא עצמו הגיע לחבל ארץ זה כדי לחפש את בנו שלו, אשר עזב אותו ונעלם. הוא רואה ביעקב שותף גורל שלו. שניהם שכלו בן. ועוד מספר הזאב ליעקב, שמעולם לא אכל בשר אדם! יעקב משחרר את הזאב לדרכו, ממשיך להתאבל על בנו האובד.
הסיפור הניח בצד את בני יעקב, והוא אינו מספר לנו איך עמדו האחים באירוע, כשהם יודעים את האמת על גורלו של יוסף, ואנו נותרנו עם האב המתאבל ועם זאב מְדַבֵּר, ששוחרר להמשיך ולחפש את זאביק בנו, שאם לא הורד מצרימה, היכן הוא נמצא?