"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם" - זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהל' קיט). אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַכֹּהֵן בְּרַבִּי: לְעוֹלָם, ה', תְּהֵא נוֹהֵג עִמָּנוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים. אֵימָתַי?
בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְרִיבִין זֶה עִם זֶה; זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילוֹ, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילוֹ. מִיכָאֵל אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד. וְגַבְרִיאֵל אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים: אֵין זוֹ שֶׁלָּכֶם, אֶלָּא אֲנִי יוֹרֵד בִּכְבוֹדִי וּמַצִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (בראשי' טו). אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים: לִבְנֵי בָּנָיו אַתֶּם יוֹרְדִים וּמַצִּילִים.
כְּשֶׁיֵּרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן, יָרַד הַמַּלְאָךְ וְהִצִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָנָה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְהִצִּיל אֶת עֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ עָלָיו, וְדָבָר הַמֶּלֶךְ שָׁנוּ וְנָתְנוּ אֶת גּוּפָם, שֶׁלֹּא יַעַבְדוּ וְלֹא יִסְגְּדוּ לְכֹל אֱלוֹהַּ, אֶלָּא לֵאלֹהֵיהֶם". (דָּנִיֵּאל ג' בתרגום גורדון) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, לְדוֹר וָדוֹר אֱמוּנָתְךָ" (תהל' קיט). לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת קַיֶּמֶת אֱמוּנָתְךָ, שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ, שֶׁאָנוּ יוֹרְדִין וּמַצִּילִין לִבְנֵי בָּנָיו שֶׁל אַבְרָהָם. "כּוֹנַנְתָּ אָרֶץ וְתַעֲמֹד, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם" (שם), בַּמִּשְׁפָּט בָּרָאתָ אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראש' א).
תנחומא
מדרש זה מדגים את יכולתם המופלאה של חז"ל לחבר פסוקים ושברי פסוקים מן המקרא, להוציאם מהקשרם ולתת להם משמעות חדשה.
הפסוק המקורי משמות כ"ט, "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִים" קוצץ, והושאר רק הרישא שלו. אל תחילית זו חובר הפסוק מתהלים "לְעוֹלָם, ה', דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם", וביחד נוצרה משמעות חדשה: דבר אלוהים לעולם ניצב בשמים, כלומר – אלוהים מקיים הבטחתו, גם אם חולף זמן רב עד קיום ההבטחה. וההבטחה היא לנהוג בְּעַמֵּנוּ במידת הרחמים.
שני סיפורים מופיעים בהמשך המדרש. הראשון – על אברהם, שהושלך לכבשן האש (סיפור שאינו מופיע בתנ"ך, אלא במדרשי חז"ל). בכירי המלאכים, מיכאל וגבריאל, רָבִים ביניהם מי ירד ויציל את אברהם מהאש. אלוהים אומר להם: לא הפעם! אני ארד בכבודי ובעצמי להציל את אברהם. הבסיס לחלק זה של הסיפור הוא הפסוק מבראשית – "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים", ואולי פסוק זה הוא גם הבסיס לאגדה על השלכת אברהם לכבשן האש – באמצעות כפל המשמעות של המילה 'אוּר', שהיא גם שם מקום וגם אש. אלוהים מתחייב כבר ברגע זה שהמלאכים יזכו להציל את בני בניו של אברהם.
ההזדמנות מגיעה מאות רבות בשנים לאחר מכן, כאשר מושלכים שלושת רעיו של דניאל, הלא הם חנניה, מישאל ועזריה, אל כבשן האש על ידי נבוכדנצאר הבבלי. סיפור זה מופיע בספר דניאל. ההצלה על ידי המלאכים נזכרת בברכתו של נבוכדנצאר: "בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְהִצִּיל אֶת עֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ עָלָיו...". אגב, שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ הם שמותיהם הבבליים של חנניה, מישאל ועזריה. חז"ל עושים את הקישור בין שני סיפורים דומים אלה, על אנשים שהושלכו אל כבשן האש בשל אמונתם באלוהים, ואשר ניצלו בדרך נס.
הרציונל של המדרש השלם הוא, אם כן: בסיפור על אברהם ניתן לנחש, על דרך הדרש, כי אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהציל את אברהם מהכבשן. בסיפור על חנניה, מישאל ועזריה נאמר כי המלאך נשלח להצילם. חז"ל מחברים את שני הסיפורים למדרש אחד, שבו מבטיח אלוהים למלאכים, כי בעתיד יזכו להציל את בני בניו של אברהם, ואלוהים קיים את הבטחתו לאחר כמה מאות שנים.
אולי כדאי להציג כאן את המדרש מבראשית רבה על תרח, אברהם, נמרוד, הרן וכבשן האש. המילה 'אוּר' מופיעה במדרש, כמובן:
נְטָלוֹ [תֶּרַח אֶת אַבְרָהָם] וּמְסָרוֹ לְנִמְרוֹד. אָמַר לוֹ: עֲבֹד לָאֵשׁ! אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְאֶעֱבוֹד לַמַּיִם, שֶׁמְּכַבִּים אֶת הָאֵשׁ? אָמַר לוֹ נִמְרוֹד: עֲבֹד לַמַּיִם! אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, אֶעֱבֹד לֶעָנָן, שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת הַמַּיִם? אָמַר לוֹ: עֲבֹד לֶעָנָן! אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, אֶעֱבֹד לָרוּחַ, שֶׁמְּפַזֶּרֶת עֲנָנִים? אָמַר לוֹ: עֲבֹד לָרוּחַ! אָמַר לוֹ: וְנַעֲבֹד לְבֶן אָדָם, שֶׁסּוֹבֵל הָרוּחוֹת? אָמַר לוֹ: מִלִּים אַתָּה מַכְבִּיר, אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר (=לָאֵשׁ) - הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכְךָ בְּתוֹכוֹ, וַיָּבֹא אֱלוֹהַּ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ מִמֶּנּוּ! הָיָה שֵׁם הָרָן עוֹמֵד. אָמַר: אִם יְנַצַּח אַבְרָהָם - אֹמַר: 'אֲנִי שֶׁל אַבְרָהָם', וְאִם יְנַצַּח נִמְרוֹד - אֹמַר: 'אֲנִי שֶׁל נִמְרוֹד'. לְאַחַר שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצּוֹל, אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל מִי אַתָּה? אָמַר לָהֶם: 'שֶׁל אַבְרָהָם אֲנִי!' נְטָלוּהוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ לָאוּר, וְנִכְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, כְּפִי שֶׁאוֹמֵר הַפָּסוּק (שָׁם יב) "וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים".