רַבִּי הָיָה מְשַׁדֵּךְ בְּנוֹ לְבֵית רַ' חִיָּא. כְּשֶׁהִגִּיעַ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה, מֵתָה הָרִיבָה. אָמַר רַבִּי: חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ פְּסוּל? יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ בַּמִּשְׁפָּחוֹת: רַבִּי יָצָא מִשְּׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל, וְרַ' חִיָּא יָצָא מִשִּׁמְעִי אֲחִי דָוִד. הָלַךְ וְשִׁדֵּךְ בְּנוֹ לְבֵית רַ' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא. פָּסְקוּ לוֹ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֵילֵךְ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ. הֶעֱבִירוּהָ לְפָנָיו, אָמַר לָהֶם: אַכְנִיסֶנָּה, וְאַחַר־כָּךְ אֵלֵךְ. הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִפְּנֵי אָבִיו. אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּעַת קוֹנְךָ יֶשׁ בָּךְ. מִתְּחִלָּה נֶאֱמַר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ" וּלְבַסּוֹף נֶאֱמַר: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם” (שם כ"ה,ח). הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ. עַד שֶׁבָּא, נַעֲשֵׂית אִשְׁתּוֹ עֲקָרָה. אָמַר רַבִּי: מַה נַּעֲשֶׂה? נְגָרְשֶׁנָּה – יֹאמְרוּ: עֲנִיָּה זוֹ לַשָּׁוְא שָׁמָרָה; נַשִּׂיאֶנּוּ אִשָּׁה אַחֶרֶת – יֹאמְרוּ: זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְזוֹ זוֹנָתוֹ. בִּקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים – וְנִתְרַפָּאָה.
בבלי כתובות עפ"י ספר האגדה
רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, ביקש לשדך את בנו לנערה מיוחסת. ובכן, נמצאה נערה ממשפחתו של ר' חיא, אחד מתלמידיו הגדולים, ונבחרה ככלה לבנו של רבי. השידוך נסתיים בטרגדיה – הנערה נפטרה עוד טרם נכתבה הכתובה. התמוטטות התכנית לנישואי המיוחסים הביאה את רבי לחשוב, שמא היה פסול בשידוך הזה. ספר היוחסין של רבי נמשך אחורה עד דוד המלך. משפחתו של רבי מיוחסת לשפטיה בן אביטל, ואביטל היתה אחת מנשותיו של דוד. אין יחוס גדול מזה. מחקר גנאולוגי במשפחתו של ר' חיא גילה את ה'כשל': יחוסו של ר' חיא מגיע רק עד לשמעי, או שמעה, אחי דוד – מכאן שאין הוא צאצא של דוד המלך. לרבי זה כנראה הספיק. זו היתה הוכחה עבורו מדוע היה השידוך הזה פסול. בנו לא עמד לקבל אישה כערכו, ומשום כך מתה הנערה...
רבי פנה לחפש שידוך אחר לבנו המתוסכל, ומצא לו נערה ממשפחתו ר' יוֹסֵי בֶן זִמְרָא. אין בתלמוד אמירה ברורה לגבי יחוסו של ר' יוסי בן זמרא, מלבד יחוס אביו לכהונה. מכאן, שאולי האם היתה מצאצאי דוד המלך, אך על כך אין התלמוד אומר מילה.
לקראת הנישואין פסקו לו החכמים, לבנו של רבי, שתים-עשרה שנה בבית המדרש, משמע עליו לדחות את חיי המשפחה שלו עד שיסתיימו לימודיו. משראה הבחור את המיועדת לו, חשב שמוטב כי ישא אותה 'ויכניסנה' (מה שזה אומר...), ורק אחרי כן ילך ללימודיו. אבל מוראו של אביו המכובד נפל עליו, והוא התבייש לבטא בתקיפות את רצונו בפניו. אביו הביא לו פסוקים מהתורה, הרומזים, לדעתו, על סדר הדברים הנכון: כמו שאלוהים יביא תחילה את העם לארץ המובטחת, ויטע אותו בנחלתו, ורק אז יתפנה העם לעשות לאל מקדש, כדי שהוא, האל, ישכון בתוך עמו – כך על הבן להכין תחילה את התשתית לחייו הרוחניים במיצוי תריסר שנות לימוד בבית המדרש, ורק אז ראוי שיתפנה לחיי משפחה. האמת, את אותם פסוקים משמות ומבמדבר ניתן דווקא לקחת כמחזקים את הדעה, שתחילה יש להכין את התשתית הפיסית – הקמת בית משפחתי, ורק אחרי כן אפשר יהיה להתפנות לעיסוק הרוחני – לימוד התורה. אבל מי יכול להתווכח עם אבא, מה גם שאותו אבא הוא רבי יהודה הנשיא?
הנישואין לא נדחו, כך ניתן להבין מהמשך הסיפור, אבל לא מומשו פיסית בחיי אישות ובהקמת בית משפחתי.
מה חושבים חז"ל על סדרי העדיפויות של רבי – נוכל ללמוד מהמשך הסיפור. במהלך שתים עשרה השנים האלה, בהן חיכתה הנערה המסכנה למימוש הפיסי של הנישואין, היא נעשתה עקרה. רבי מבין, שהוא ובנו נקלעו למצב מביך. אם יגרש הבן את הנערה, ירננו הבריות, שהיא המתינה לשוא ונענשה על לא עוול בכפה. אם ישא הבן אישה נוספת על אשתו זו, האישה הראשונה תזכה בגורל העגום של רחל אמנו לפני שזכתה לבסוף ללדת את יוסף. לא עוד, אלא שהבריות ירננו, כי בנו של רבי נמנע לגרש את אשתו זו, משום שרצה לזכות בהנאה של יחסי אישות ללא ילדים, ומעמדה יהיה שוב מפוקפק בעיני הבריות.
יש לקחים מהסיפור הזה? בשפע:
א. יחוסה של הכלה היה חשוב לרבי רק בעת בחירתה כשידוך טוב לבנו. גורלה לאחר מכן לא העסיק אותו.
ב. להיות הבן של רבי זה לא כיף. עוצמת סמכותו של האיש הזה מנעה מהבן לעשות את מה שלבו אמר לו לעשות, וזה נגמר לא טוב.
ג. נישואין ללא ילדים זה לא טוב, אבל אם לא מתירים את קשר הנישואין (מכבסת מילים לאקט שבו מגרש הבעל את אשתו), האישה המסכנה זוכה לתואר 'זונה'.
ד. הפתרון המופיע בסוף הסיפור נשמע לא מציאותי. רוצים הפי-אנד, שאף יוסיף לרבי יוקרה? רבי מתפלל לרפואת הכלה, ואלוהים פותח את רחמה, כפי שעשה לשרה, לרבקה ולרחל אמותינו. מה שקרה באמת במציאות של אותה תקופה, הוא שנשים לא מעטות נפגעו קשות מסדר העדיפויות העקום הזה, השם את לימודיהם של תלמידי החכמים מעל חובתם המשפחתית.