בָּנֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַלְעִיקֵי (ללא בטחונות) אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה?! אֶלָּא, הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ, וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲבוֹתֵינוּ עֲרֵבִים לָנוּ! אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵיכֶם צְרִיכִין עֲרֵבִים! לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהָלַךְ לִלְווֹת מִן הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי עָרֵב וַאֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב אֶחָד. אָמַר לוֹ: עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב! הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ עָרֵב שֵׁנִי. וְאָמַר לוֹ: עֲרֵבְךָ צָרִיךְ עָרֵב! כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא לוֹ עָרֵב שְׁלִישִׁי, אָמַר: תֵּדַע כִּי מִפְּנֵי זֶה, אֲנִי מַלְוֶה לָךְ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהֶם: אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם תּוֹרָתִי, הָבִיאוּ לִי עֲרָבִים טוֹבִים, שֶׁתִּשְׁמְרוּהָ וְאֶתְנַנָּהּ לָכֶם. אָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ! אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲבוֹתֵיכֶם יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם. אַבְרָהָם, יֵשׁ לִי עָלָיו שֶׁאָמַר: (בְּרֵאשִׁית טו) "בַּמֶּה אֵדַע?". יִצְחָק, יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְעֵשָׂו וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו. שֶׁנֶּאֱמַר: (מַלְאָכִי א) "וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". יַעֲקֹב שֶׁאָמַר: (יְשַׁעְיָה מ) "נִסְתְּרָה דַּרְכִּי מֵה'". אֶלָּא הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים וַאֲנִי נוֹתְנָהּ לָכֶם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! נְבִיאֵינוּ עֲרֵבִין לָנוּ! אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם! שֶׁנֶּאֱמַר: (יִרְמְיָה ב) "וְהָרוֹעִים פָּשְׁעוּ בִּי" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (יְחֶזְקֵאל יג) "כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת, נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ". אֶלָּא, הָבִיאוּ לִי עֲרֵבִים טוֹבִים וְאֶתְּנֶנָּה לָכֶם. אָמְרוּ: הֲרֵי בָּנֵינוּ עוֹרְבִים אוֹתָנוּ! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָא וַדַּאי עֲרֵבִים טוֹבִים. עַל יְדֵיהֶם אֶתְּנֶנָּה לָכֶם! הָדָא הוּא דִּכְתִיב: (תְּהִלִּים ח) "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז". וְאֵין עֹז, אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: (שָׁם כט) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". בְּשָׁעָה שֶׁהַלֹּוֶה נִתְבָּע וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, מִי נִתְפַּשׂ - לֹא הֶעָרֵב?! הֱוִי מָה שֶׁנֶּאֱמַר: (הוֹשֵׁעַ ד) "וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי".

שיר השירים רבה

אלוהים רוצה לתת לבני ישראל את התורה, אלא, שכמו איש עסקים ממולח, הוא מבקש בטחונות או עֲרֵבִים. מה יש להם, לבני ישראל, שרק יצאו מארבע מאות שנה של עבדות, מלבד אבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב, שאולי נותר להם איזה קרדיט אצל הקב"ה? אבל זה לא מספיק. לאלוהים יש חשבונות עם כל אחד משלושת האבות, והוא מבקש ערבים אחרים. נוסעים בני ישראל קדימה במכונת הזמן ומביאים את הנביאים כערבים. אבל לאלוהים יש מה להגיד גם על החבר'ה האלה. מסתבר שכל מי שהיה קיים או יהיה קיים במציאות לא ישביע את רצונו של הבורא. פונים בני ישראל אל האפשרות האחרונה, והם מציעים כערבים את צאצאיהם, אלא שעדיין לא נולדו, בבחינת הבטחה לעתיד. מסתבר שכאשר נשארים בספירה הדמיונית של בני אדם בפוטנציה – אלוהים מסכים, שכן לאלה ניתן לייחס את השלמוּת שלא ניתן למצוא באף אדם החי במציאות. כדי לחזק את הרעיון, שדורות העתיד יהיו מושלמים וראויים בני ישראל לקבל בזכותם את התורה, מביאים חז"ל שני פסוקים מקראיים, ודורשים עליהם מדרש יפה: מהפסוק "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" הם מסיקים שהעוללים והיונקים, אנשי הדורות הבאים שעוד לא נולדו, הם אלה, שמהם מייסד אלוהים את העוז שלו, ומהו אותו עוז? נאמר בתנ"ך "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", ומה נתן ה' לעמו? את התורה. אם כן, התורה היא העוז, והיא ניתנה לבני ישראל לא בזכותם, לא בזכות אבותיהם, לא בזכות הנביאים, אלא בזכות העם הנהדר של בנינו ונכדינו!