מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הוּא שֶׁהָרַג אֶת יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא.
אָמַר רָבָא: (מְנַשֶּׁה) דָּן אוֹתוֹ וְהָרַג אוֹתוֹ, כְּלוֹמַר, לֹא הֲרָגוֹ סְתָם, אֶלָּא הֶעֱמִידוֹ לְדִין, שֶׁנִּרְאָה כְּדִין תּוֹרָה, וַהֲרָגוֹ. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: "כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי" (שְׁמוֹת לג, כ), וְאַתָּה אָמַרְתָּ: "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא" (יְשַׁעְיָהוּ ו, א). מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: "מִי גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דְּבָרִים ד, ז), וְאַתָּה אָמַרְתָּ: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (יְשַׁעְיָה נה, ו), מַשְׁמַע שֶׁלֹּא בְּכָל עֵת הוּא נִמְצָא. מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שְׁמוֹת כג, כו), מַשְׁמַע שֶׁלְּכָל אָדָם יֵשׁ שִׁעוּר יָמִים מְסֻיָּם, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה"! (מְלָכִים ב' כ, ו).
אָמַר יְשַׁעְיָה: יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל אֶת מָה שֶׁאֹמַר לוֹ. וְאִם אֹמַר לוֹ, אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ מֵזִיד, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל דְּבָרַי, וְנִמְצָא יַהַרְגֵנִי בְּלִי הַצְּדָקָה. אָמַר שֵׁם שֶׁל קֹדֶשׁ, וְנִבְלָע בְּתוֹךְ עֵץ אֶרֶז. הֵבִיאוּ אֶת הָאֶרֶז הַזֶּה, וְנִסְּרוּ אוֹתוֹ, כְּדֵי לְהָרְגוֹ שָׁם. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַמַּסּוֹר אֶל מוּל פִּיו, נָחָה נַפְשׁוֹ (נִפְטַר יְשַׁעְיָהוּ). וּמַדּוּעַ אֵרַע לוֹ הַדָּבָר כָּךְ בְּפִיו? מִשּׁוּם שֶׁאָמַר: "וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (יְשַׁעְיָהוּ ו, ה), וְכֵיוָן שֶׁקִּטְרֵג בְּפִיו עַל יִשְׂרָאֵל - בְּכָךְ נֶעֱנַשׁ.
וְשׁוֹאֲלִים: מִכָּל מָקוֹם, הֲלֹא קָשִׁים הַכְּתוּבִים זֶה עַל זֶה, וְאֵיךְ בֶּאֱמֶת מְבִינִים אֶת הַסְּתִירוֹת הַלָּלוּ?
וּמְפָרְשִׁים: בְּעִנְיָן מָה שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶרְאֶה אֶת ה' " יֵשׁ לְפָרֵשׁ: כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה (בְּהִירָה), וְלָכֵן הָיָה נִדְמֶה לָהֶם שֶׁהֵם רוֹאִים, וְאִלּוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה - וְרָאָה שֶׁאֵין רוֹאִים כְּלָל.
וּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ", שֶׁעוֹמֵד בִּסְתִירָה לָמָּה שֶׁאָמַר "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" זֶה שֶׁמּוּבָן מִדִּבְרֵי יְשַׁעְיָה, שֶׁלֹּא בְּכָל עֵת הוּא נִמְצָא, הֲרֵי זֶה בְּיָחִיד, שֶׁיֵּשׁ זְמַנִּים מְסֻיָּמִים שֶׁתְּפִלָּתוֹ מִתְקַבֶּלֶת, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה, שֶׂה' נִמְצָא "בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", הֲרֵי זֶה בְּצִבּוּר, שֶׁתְּפִלַּת הַצִּבּוּר מִתְקַבֶּלֶת תָּמִיד. וְשׁוֹאֲלִים: וְיָחִיד מָתַי (ה' נִמְצָא לוֹ)? אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אָבוּהָ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֵם יְמֵי רָצוֹן, וּבָהֶם תְּפִלַּת כָּל אָדָם מִתְקַבֶּלֶת.
מָה שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָה "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה", שֶׁהוּא מְנֻגָּד לְמַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא", שֶׁמִּמֶּנּוּ מַשְׁמָע שֶׁיְּמֵי הָאָדָם קְצוּבִים - מַחֲלֹקֶת תַּנָּאִים הִיא בְּפֵרוּשׁוֹ שֶׁל פָּסוּק זֶה, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ: מָה שֶׁנֶּאֱמַר "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" אֵלּוּ שְׁנֵי דּוֹרוֹת, הַשָּׁנִים שֶׁנִּקְצָבוֹת לוֹ לָאָדָם לִחְיוֹת בְּדוֹרוֹ. אִם זָכָה - מַשְׁלִימִין לוֹ, וְחַי כָּל מִסְפַּר שְׁנוֹתָיו, לֹא זָכָה - פּוֹחֲתִין לוֹ מִמִּסְפַּר הַשָּׁנִים שֶׁנִּקְצַב לוֹ. אֵלּוּ דִּבְרֵי ר' עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם זָכָה - מוֹסִיפִים לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו הַקְּצוּבוֹת, לֹא זָכָה - פּוֹחֲתִין לוֹ.
בַּבְלִי יְבָמוֹת
המדרש שלפנינו מאריך את תקופת נבואתו של ישעיהו עד לימי מנשה, בעוד שהמקרא מציין, ששלהי זמנו של ישעיהו היו בימיו של חזקיהו, אביו של מנשה. מנשה, שמלך 55 שנים, יותר מכל מלך ביהודה ובישראל, ואשר תקופתו היתה תקופת שגשוג ורוגע תחת האימפריה האשורית, נחשב על ידי המקרא לאחד הרשעים הגדולים מבין מלכי יהודה, ואשר חטאיו היו בתחום הפולחן. הניגוד הזה בין הישגיו כמשקם הממלכה אחרי השפל של ימי חזקיהו לבין הכתם של מטפח העבודה הזרה ביהודה, בירושלים, ואפילו במקדש, ניגוד זה ניתן אולי להסביר על רקע המאבקים בין מצדדי הרפורמה הדתית של חזקיהו לבין מדיניותו של מנשה. מכל מקום, המדרש מצטרף למשמיצי מנשה, והוא מספר לנו כי מנשה הרג את ישעיהו הנביא.
כדי שהסיפור יהיה מעניין, המדרש אינו מציג את מנשה כסתם רשע, אלא כאדם משכיל בתורה, המאתגר את דברי ישעיהו בטיעונים רציניים מאד. נפרט את הוויכוח התיאולוגי הזה:
א. מנשה תוקף את סיפור ההתגלות של ישעיהו מפרק ו': "וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא". הוא מכיר את פסוקי התורה, המזהירים את בני ישראל מפני ראיית האל: "כִּי לֹא יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי". אם נכונים פסוקי התורה, הרי שישעיהו משקר. לו היה רואה את האל, לא היה נותר בחיים.
ב. פסוק אחר מנבואות ישעיהו, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", הוא בכלל חלק מדברי ישעיהו השני, אבל לא נקפיד על פרטים כאלה... מנשה מבין את דברי ישעיהו כהכרזה על כך, שאלוהים אינו נמצא בכל רגע בכל מקום, שכן הוא קורא לעם לדרוש את ה' 'בְּהִמָּצְאוֹ', כלומר כאשר הוא נמצא בסביבה. אבל התורה אומרת "מִי גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", פסוק הניתן לפירוש כאמירה, שאלוהים שומע ומגיב בכל רגע ובכל מקום בו אנו קוראים אליו. הנה עוד סתירה לדברי התורה.
ג. הסתירה השלישית, על פי מנשה, היא דברו של ישעיהו אל חזקיהו המלך: "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה". אמירה זו סותרת את העיקרון, שלכל אדם נקצבו מספר ימים ושנים, וכי אין כל אפשרות לשנות זאת. את העקרון הזה מפיק מנשה מדברי משה - "אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא", הניתנים לפירוש כאותו מספר ימים קבוע שנקצב לאדם מרגע לידתו.
לפני שננסה להתמודד עם המתקפה התיאולוגית של מנשה על תורת ישעיהו, נקרא מה מספר המדרש על תגובת הנביא. ישעיהו מבין, שאין טעם להתווכח עם מלך תקיף ואכזר כמנשה, והוא נמנע מלהגיב. גם אם ינצח את מנשה בוויכוח – הוא ישלם את המחיר האישי. על כן מעלים ישעיהו את עצמו במהלך מאגי. הוא מבטא בפיו 'שם של קודש', ונבלע בתוך גזעו של עץ ארז. מנשה אינו נרתע מלהשלים את יוזמתו התוקפנית כלפי ישעיהו, מזמין מסור גדול, ואנשיו מנסרים את הגזע. כל עוד לא הגיע המסור אל מול פיו של הנביא, הוא שורד באורח פלאי, אך משמגיע המסור לשם, אל מול שפתי ישעיהו, 'נחה נפשו'. חכמים אומרים, כי זה היה עונשו של ישעיהו על כי התלונן על תושבי יהודה, באומרו כבר ברגע ההתגלות "בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב".
המדרש חוזר אל תלמידי החכמים, המקשים ושואלים מה היה על ישעיהו להשיב לו, למלך הרשע; הרי את טענותיו של מנשה אי אפשר לדחות בקש. ואלה הסבריהם של חז"ל:
א. כל נביא, שהתיימר לטעון כי ראה את ה', חי באשליה, שכן האספקלריה (המראה) שלו לא היתה מאירה מספיק. זו של משה רבנו היתה כל כך בהירה, שהוא ראה בבירור ש'לא רואים כלום'. מה שראה ישעיהו לכאורה בפרק ההתגלות היה בסך הכל 'סרט', ואם נקפיד על הניתוח ההגיוני – מנשה צדק.
ב. אמנם אלוהים נמצא בכל מקום ובכל שעה שציבור יהודי מתפלל אליו וקורא לו, אבל יחידים אינם נמנים על בעלי הפריבילגיה הזאת, מלבד בעשרת ימי התשובה. ישעיהו, אם כן, קרא לבני ישראל לדרוש את ה' בקבוצות ולא ביחידים.
ג. לגבי הסתירה השלישית – מודים חז"ל שעד ימיהם ישנה מחלוקת בין חכמים בשאלה אם ימיו של אדם קצובים מרגע לידתו, או שמא יכול אלוהים להוסיף לו או להפחית לו במהלך חייו. הסתירה עליה מצביע מנשה היא, אם כן, פרדוקס שעדיין לא נפתר.
אם כן, אין לפנינו מלך טועה מול נביא צודק. חז"ל מייחסים לישעיהו אינטואיציה בריאה לגבי חוסר הטעם שבוויכוח עם המלך. הוא יודע שבכל מקרה יפסיד. זה מזכיר לי את המשל של איזופוס על הזאב שפוגש טלה ליד הנחל, ומאשים אותו בכל מיני האשמות, שהטלה יודע להפריך בקלות. 'לא חשוב!', אומר הזאב, 'אני בכל זאת רעב, ואני הולך לטרוף אותך'.