(א) מַלְוֶה רֵעֵהוּ גָּמַל חֶסֶד, וּנְדִיב לֵב שׁוֹמֵר מִצְוָה. (ב) הַשֶּׂה בְּרֵעֲךָ לְעֵת מַחְסוֹר, וְכִי נָשִׁיתָ - הֲשִׁיבֵהוּ לְיוֹם מוֹעֵד. (ג) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, וְתִמְצָא מִשְׁעָן בְּעֵת צָרָה. (ד) יֵשׁ לוֹוֶה יֹאמַר: הֶאָח, מָצָאתִי מַטְמוֹן, וְנֶפֶשׁ עוֹזְרוֹ יַדְאִיב. (ה) יִשַּׁק יָדוֹ עַד הִשִּׂיגוֹ, וְעַל הוֹן רֵעֵהוּ יָקוּד, יִשְׁתַּחֲוֶה. (ו) וּלְעֵת הָשֵׁב אַחֵר יְאַחֵר, עוֹד קָשׁוֹת יַעֲנֶה, וְעַל צוֹק הָעִתִּים יִצְעַק. (ז) גַּם כִּי מָצְאָה יָדוֹ - יְשַׁלֵּם מַחֲצִיתוֹ, וּכְמַתָּן יַחְשְׁבֵהוּ לוֹ. (ח) וְאִם יְכֹלֶת אַיִן, כִּלָּה אֶת הוֹן רֵעֵהוּ, וְקָנָה אוֹיֵב עַל לֹא דָּבָר. (ט) עוֹד גָּעוֹר יִגְעַר לְבַעֲבוּר הַרְעִימוֹ, וְחֵלֶף טוֹבָה - יִגְמֹל רָעָה. (י) יֵשׁ מוֹנֵעַ טוֹב מִבְּעָלָיו. לֹא מֵרֹעַ לְבָבוֹ, כִּי אִם מִרְמָה וְתַרְמִית יִירָא. (יא) אֶפֶס אֶל תַּקְשִׁיחַ מֵאֶבְיוֹן לִבֶּךָ, וְכִי יְבַקֵּשׁ אַל תְּאַחֵר. (יב) פְּתַח יָדְךָ לָאֶבְיוֹן יַעַן כִּי צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וְאַל תָּשִׁיב פָּנָיו רֵיקָם. (יג) טוֹב תֵּת כַּסְפְּךָ לְאָחִיךָ, מֵהַטְמִינוֹ תַּחַת אֶבֶן לְהִשָּׁחֵת. (יד) אֱצֹר לְךָ אוֹצָר כְּתוֹרַת ה', כִּי יָקָר הוּא מִפָּז וּמֵחָרוּץ. (טו) הַנַּח אוֹצָרְךָ בְּמָקוֹם נֶאֱמָן, וּמִכָּל רָעָה יְחַלֶּצְךָ. (טז) כִּי בַּקָּמִים עָלֶיךָ יִלָּחֵם, וַיִּיטַב לְךָ מִמָּגֵן וָרֹמַח.
בן סירא כט
הלוואה בעולם המודרני היא עסק כלכלי לכל דבר. בילדותי קיבלו הורי הלוואה כספית מקרוביה של אמי, כשהמטרה היתה לנצל הזדמנות פז ולרכוש את הדירה בה חיינו. ההלוואה ניתנה ללא ריבית, כך אני מאמין, כמחווה של קרובי משפחה, וזמן הפרעון שלה אף הוא לא נקבע מראש. הלוואה כזו אינה ההלוואה המקובלת בעסקים. הלוואה 'רגילה' מגיעה כשריבית בצידה, וכל פיגור בתשלומי ההלוואה מביא בעקבותיו הגדלה של החוב.
הלוואת כסף אצל בן סירא דומה יותר להלוואה ה'משפחתית' עליה סיפרתי. אחד המקורות המקראיים לאיסור ריבית ביהדות הוא ספר ויקרא פרק כ"ה:
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ, וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחַי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ".
הלוואה בריבית היתה מותרת רק בין יהודים ללא-יהודים. אגב, גם בנצרות ובאיסלאם היה קיים איסור הלוואה בריבית.
על כן, אין להתפלא, שבן סירא קורא להלוואת כסף (ללא ריבית, כמובן) 'חסד' או 'נדיבות', ופעולה זאת נחשבה בעיניו למצווה. הוא רואה במתן הלוואה חובה בימי מחסור. כלומר – יש לך אפשרות לתת, ושכנך במצוקה כספית גדולה – ראה עצמך מחויב לעזור לו בהלוואה.
כדי שמנהג יפה זה יוכל להתקיים לאורך ימים בחברה, על הלווים להבין כמה חשוב להחזיר את ההלוואה ברגע שהדבר מתאפשר. אחרת תפחת נכונותם של אנשים להלוות. השיטה האלטרנטיבית, הלוואה בריבית, מהווה תמריץ להחזרת ההלוואה בזמן, והיא מעניקה למלווה גם סיכוי מפתה להשתלט על נכסי הלווה או עליו עצמו, אם לא יצליח לפרוע את חובו התופח והולך. על כן, מתן הלוואה ללא ריבית חייב להתקיים באווירה של אמון הדדי גבוה. האמירה 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ' נועדה לחזק את התחייבותו של הלווה לעשות כל מאמץ להשיב את ההלוואה.
בן סירא מתאר את הלווה הציניקן, השש על תמימותו של שכנו, שהלווה לו כסף, ואין בכוונתו להחזיר את ההלוואה. הגרועים שבכולם הם אותם לווים המתמהמהים להשיב את ההלוואה, והם צועקים על 'צוֹק הָעִתִּים', ואפילו מדברים קשות אל הנושה, המבקש את כספו בחזרה. ברור, שלא מדובר בחטא של יחיד, הפוגע רק בנושה שלו. הסביבה החברתית הקרובה לומדת כי מסוכן להלוות כסף, וכך ייפגעו כל הזקוקים לכסף, שאינם יכולים לגייס בטחונות להחזרת ההלוואות. האלימים שבלווים הסרבנים 'גַּם כִּי מָצְאָה יָדוֹ - יְשַׁלֵּם מַחֲצִיתוֹ, וּכְמַתָּן יַחְשְׁבֵהוּ לוֹ', כלומר ילחצו על הנושה לקבל בחזרה רק מחצית הסכום כדי לא לאבד הכל, והם עוד יתנהגו כאילו הם מעניקים מתנה. התוצאה – אנשים טובים יפחדו לאבד את כספם, ויימנעו מעשיית טוב עם שכניהם, מהלוואת כסף להם.
בן סירא מסיים את הקטע בהמלצה בסגנון מקראי לפתוח את הלב ואת היד, ולהעניק ללא היסוס הלוואה לשכן במצוקה. הוא אומר כי עדיף לך להלוות תוך סיכון מסוים מאשר להניח את הכסף העודף שלך מתחת לאבן (תיק השקעות הוא לא אופציה קיימת בתקופת בית שני) או מתחת לבלטות. גם אם אין אינפלציה, וערך הכסף אינו יורד, עדיין קיימת סכנה שהכסף המוטמן יושחת, יישדד או יאבד. באמצעות הלוואה אתה רוכש לך חבר, ואולי הוא יהיה זה שיסייע לך כשאתה תהיה במצוקה.