רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הָיָה. שָׁמַע שֶׁיּוֹצְאִים כֻּלָּם לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְיָצָא הוּא גַּם כֵּן אִתָּם. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ מִין, שֶׁהָיָה לוֹמֵד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: כַּדִּים הוֹלְכִים לַנָּהָר, מְחִתּוֹת (כַּדִּים סְדוּקִים) לְאָן? אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו רוֹאֶה אַתָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי יוֹתֵר מִמְּךָ. שָׁמְעוּ קוֹל רַעַשׁ. אָמְרוּ לוֹ: בָּא הַמֶּלֶךְ! אָמַר לָהֶם רַב שֵׁשֶׁת: לֹא! שָׁמְעוּ קוֹל רַעַשׁ אַחֵר. אָמְרוּ לוֹ: בָּא הַמֶּלֶךְ! אָמַר לָהֶם רַב שֵׁשֶׁת: לֹא! שָׁמְעוּ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה. אָמַר לָהֶם רַב שֵׁשֶׁת: עַכְשָׁו וַדַּאי בָּא הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן יָדַעְתָּ? אָמַר לָהֶם: מַלְכוּת הָאָרֶץ מֵעֵין מַלְכוּת הָרָקִיעַ, וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁמַּלְכוּת הָרָקִיעַ עוֹשֶׂה כָּךְ? שֶׁכָּתוּב: "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים, וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' – לֹא בָּרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ – לֹא בָּרַעַשׁ ה'; וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָּאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מְלָכִים א יט יא-יב). כַּאֲשֶׁר בָּא הַמֶּלֶךְ, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וּבֵרֵךְ. אָמַר לוֹ הַהוּא מִינָא (הַמִּין הַהוּא) בַּר בֵּי רַב (תַּלְמִיד בֵּית הַמִּדְרָשׁ): אֶת מִי שֶׁאֵינְךָ רוֹאֶה אַתָּה מְבָרֵךְ? אָמַר מִלָּה, וּבָאוּ נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ, וְשָׂרְפוּ אֶת עֵינָיו, וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: נָתַן בּוֹ עֵינָיו, וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
בבלי ברכות
רב ששת היה אמורא בבלי מהדור השני והשלישי (מאות 3–4 לספירה), חברו של רב נחמן ובר-הפלוגתא שלו. הוא היה עיוור, או כלשון התלמוד - 'סַגִּי נְהוֹר', כלומר 'רב האור'. על שם הכינוי הזה מכנים ביטויים לשוניים, שמשמעותם הפוכה לפשט הביטוי – 'לשון סגי נהור'. הוא היה בן למשפחה מעוטת יכולת, ובחייו התפרנס כסבל. את גדולתו בתורה לא ירש מאבותיו, אלא בזכות עמל קשה. רב ששת היה מפורסם בחסידותו, והוא לא היה הולך ארבע אמות ללא תפילין. אף על פי שהיה עוור, הפסול לפי רוב הדעות ההלכתיות לשמש כדיין, הוא ורב יוסף, שהיה גם הוא עוור, שימשו כדיינים.
על כוח הראייה המיוחד של עיוורים קיימים סיפורים רבים בתרבויות העולם העתיק. לחלק מהם, כמו לטירסיאס היווני, ייחסו גם יכולת נבואית. הסיפור שלנו מעיד על חושיו החדים של רב ששת, שפיצו על היעדר יכולת הראייה הפיסית, כמו גם על יכולות מאגיות.
הסיפור מתחיל בשמועה על בואו של המלך לעיר, שמועה שהביאה רבים לצאת אל הרחובות לקבל את פניו. רב ששת מצטרף לקהל ההולך לראות את המלך. אחד מתלמידי בית המדרש, שהסיפור מכנה אותו בכינוי 'מִין', לועג לרב ששת. הוא אומר לו: 'כַּדִּים הוֹלְכִים לַנָּהָר, מְחִתּוֹת לְאָן?', כשהוא רומז לכך, שאין טעם בהליכתו של רב ששת עם הקהל, שכן לא יוכל לראות את המלך, ממש כשם שכד סדוק לא יוכל להביא מים מהנהר. 'מְחִתָּה' או 'כד סדוק' היא, כמובן, כינוי מעליב לרב ששת, אך במקום לכעוס, הוא מגיב בפשטות: 'עַכְשָׁו רוֹאֶה אַתָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי יוֹתֵר מִמְּךָ', כלומר – עכשיו תראה.... נעצור לרגע את התפתחות הסיפור, ונחשוב על כך, שעיוור יכול לשמוע, ועל כן יכול הוא לקחת חלק באירוע החגיגי, ואף להבין מה קורה בו. מסתבר, שדווקא העיוור מסוגל בחושיו החדים לקלוט יותר מידע מהאנשים הרואים שסביבו. את הרעש ששומעים הכל הם מפרשים כאות לבואו של המלך. רב ששת אומר להם, שזה אינו האות להופעתו. חוש השמיעה שלו אולי יותר מפותח, והוא מבחין ברעש הזה בצלילים השייכים להתרחשויות אחרות. דווקא משמשתרר שקט, אומר רב ששת כי המלך בא, ואכן זה מה שקורה.
'מִנַּיִן יָדַעְתָּ?' – שואלים אותו האנשים, והוא מצטט להם את הפסוקים מסיפור אליהו הנביא במדבר. הוא מכיר את החוויה של המפגש עם אלוהים בקול דממה דקה, ממש כמו אליהו בשעתו. מתוך אותה דממה הוא מזהה את נוכחותו של המלך, הוא האל.
הקישור שעושה רב ששת בין הופעתו של המלך לבין גילוי האלוהים הוא קישור מוכר מאד בכתבי חז"ל. הרבה ממה שיש להם לחכמינו לומר על האל הם מציירים במשל למלך בשר ודם. עבור רב ששת, הופעת האל בקול דממה דקה אינה רק סיפור עתיק יומין על אליהו הנביא, כי אם חוויה אישית.
אם כן, רב ששת ניחן לא רק בחושים חדים, המפצים אותו על העיוורון, אלא גם בקרבה מיוחדת לאל. שלא כמו טירסיאס היווני, אין המדרש מספר שהוא בעל יכולת נבואית, אבל סיומו של הסיפור מעיד על יכולת מאגית נוספת של האיש. אך לא נקדים את המאוחר...
אותו מין, שלעג לרב ששת בתחילת הסיפור, צריך היה למלא פיו מים לאחר שראה כי רב ששת יכול להבחין בחושיו החדים בדברים שהוא אינו מסוגל להם, אך טמבל נשאר טמבל, והאיש ממשיך להתגרות בעיוור. רב ששת, שמעמדו בקרב הציבור היהודי הוא מכובד, מברך את המלך, ואותו מין לועג לו שוב: 'אֶת מִי שֶׁאֵינְךָ רוֹאֶה אַתָּה מְבָרֵךְ?'. כעת מגיע רגע הנקמה, והסיפור מסתיים באחת משתי הגרסאות: 'אָמַר מִלָּה, וּבָאוּ נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ, וְשָׂרְפוּ אֶת עֵינָיו, וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: נָתַן בּוֹ עֵינָיו, וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת'. גרסה א' מענישה את המין באותו מום, לו לעג. השניה קטלנית יותר, ומוכרת מכמה מדרשים אחרים. נשים לב, שעל פי הגרסה השנייה נותן העיוור את עיניו הסומות במין, ומסתבר שלעיניים שלו יש יכולת לחולל מעשים גדולים...