כְּתִיב "אַל יִתְהַלֵּל גִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ". זֶה נֶאֱמַר עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה דָּוִד נִלְחָם, הָיָה זוֹרֵק וְהוֹרֵג שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אִישׁ בִּזְרִיקָה אַחַת, וְהוּא שׁוֹלֵף אֶת חַרְבּוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּפַעַם אַחַת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה דָּוִד כָּךְ, הָיָה מִתְגָּאֶה, וְאָמַר: אֵין כְּמוֹתִי בָּעוֹלָם, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה כָּמוֹנִי! אָמַר לוֹ הקב"ה: אַל תִּתְגָּאֶה בִּגְבוּרָה, וְעַכְשָׁו תִּרְאֶה שֶׁלֹּא מִגְּבוּרָתְךָ הִיא. מֶה עָשָׂה לוֹ הקב"ה? זִמֵּן לוֹ צְבִי אֶחָד...
אוצר מדרשים
ההמשך נלקח מבבלי סנהדרין:
יוֹם אֶחָד יָצָא דָּוִד לָצוּד בְּסִיּוּעַ נֵץ. בָּא הַשָּׂטָן וְנִדְמָה לוֹ כַּצְּבִי, זָרַק בּוֹ חֵץ וְלֹא הִגִּיעוֹ. מְשָׁכוֹ אַחֲרָיו עַד שֶׁהֱבִיאוֹ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כַּאֲשֶׁר רָאָה אוֹתוֹ יִשְׁבִּי בְּנוֹב אָמַר: זֶה הוּא שֶׁהָרַג אֶת גָּלְיָת אֲחִי. קְשָׁרוֹ, קִפְּלוֹ, שָׂמוֹ בָּאָרֶץ, וְהִנִּיחוֹ תַּחַת קוֹרַת בֵּית הַבַּד, שֶׁיִּתְמַעֵךְ שָׁם. נַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְנִתְמַעֲכָה, נִפְתְּחָה, לוֹ הָאָרֶץ מִתַּחְתָּיו, וְנַעֲשָׂה רֶוַח וְלֹא נִזּוֹק. הַיְנוּ דִּכְתִיב: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי, וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (תְּהִלִּים יח, לז). אוֹתוֹ יוֹם לִפְנוֹת עֶרֶב שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הָיָה חוֹפֵף אֶת רֹאשׁוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת בְּאַרְבָּעָה כַּדֵּי מַיִם. רָאָה שָׁם כִּתְמֵי דָּם. יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: בָּאָה יוֹנָה וְטָרְפָה בִּכְנָפֶיהָ לְפָנָיו, אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה נִמְשְׁלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תְּהִלִּים סָח, יד), לְמַד מִכָּאן כִּי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר נָתוּן. בָּא לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד וְלֹא מְצָאוֹ, וְהֵבִין שֶׁנֶּעֱלַם. אָמַר: שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מָה הַדִּין? הָלַךְ וְשָׁאַל בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ: מָה עוֹשִׂים בִּכְגוֹן זֶה? אָמְרוּ לוֹ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מֻתָּר.
רָכַב עַל פִּרְדּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְעָמַד וְהָלַךְ. קָפְצָה לוֹ הָאָרֶץ בְּנֵס, וְהִגִּיעַ בִּמְהֵרָה. בְּעוֹד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, רָאָה אֶת עָרְפָּה, אִמּוֹ שֶׁל יִשְׁבִּי, שֶׁהִיא טוֹוָה בְּפֶלֶךְ. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה אוֹתוֹ, הִתִּירָה אֶת הַפֶּלֶךְ, הִשְׁלִיכָה עָלָיו, וְחָשְׁבָה לְהָרְגוֹ בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה, אָמְרָה לוֹ, לַאֲבִישַׁי: עֶלֶם, הָבֵא לִי אֶת הַפֶּלֶךְ! זְרָקוֹ בְּרֹאשָׁהּ, וּקְטָלַהּ.
כַּאֲשֶׁר רָאָה אוֹתוֹ יִשְׁבִּי בְּנוֹב, אָמַר: עַכְשָׁו הֲרֵי הֵם שְׁנַיִם, דָּוִד וַאֲבִישַׁי, וְיַהַרְגוּ אוֹתִי! זָרַק אֶת דָּוִד לְמַעְלָה, וְתָקַע אֶת רָמְחוֹ בָּאָרֶץ. אָמַר: יִפּוֹל עָלָיו וְיֵהָרֵג. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, הֶעֱמִיד אֶת דָּוִד בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ, שֶׁלֹּא יִפּוֹל.
אָמַר לוֹ אֲבִישַׁי לְדָוִד: מָה צָרִיךְ אַתָּה כָּאן, וּמַה טַּעַם נָפַלְתָּ בְּיָדוֹ? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָךְ הֶחֱזַרְתִּי לוֹ, וּמִסְתַּבֵּר שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁאֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב. אָמַר לוֹ אֲבִישַׁי: הֲפֹךְ אֶת תְּפִלָּתְךָ, וּבַקֵּשׁ שֶׁלְּךָ לֹא יְאֻנֶּה דָּבָר, כְּפִי הַפִּתְגָּם הַמְקֻבָּל: "בֶּן בִּנְךָ שֶׁיִּהְיֶה רוֹכֵל עָנִי וְיִמְכֹּר שַׁעֲוָה, וְאַתָּה לֹא תִּצְטַעֵר", כְּלוֹמַר, אַל תְּצַמְצֵם הוֹצָאוֹתֶיךָ כְּדֵי לְהַשְׁאִיר יְרֻשָּׁה לְבָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, סַיַּע לִי! הַיְנוּ דִּכְתִיב: "וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ" (שְׁמוּאֵל ב' כא, יז). אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁעֲזָרוֹ בִּתְפִלָּה. אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם קָדוֹשׁ אַחֵר וְהוֹרִידוֹ לְדָוִד מֵהֱיוֹתוֹ תָּלוּי בָּאֲוִיר, וּבָרְחוּ.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
ספר שמואל הוא ספר עלילה מרתק. רבים מסיפורי דוד מתוארים בהרחבה ובפירוט. סיפורים אחרים מזכרים בפסוקים קצרים בלבד, וזה מעורר את חז"ל לחבר עלילות נוספות מדמיונם. כזה הוא הסיפור על דוד ואבישי הנלחמים בישבי מנוב, אחד מענקי הפלישתים. כך מסופר בשמואל ב' כ"א:
טו וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ, וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיָּעַף דָּוִד: טז וְיִשְׁבִּי בְּנֹב, אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת, וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה, וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד: יז וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיְמִיתֵהוּ. אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.
ישבי הוא אחד מארבעה נפילים פלשתיים, ילידי הרפה. ארבעה מפחידים אלה נהרגו בידי גיבורי דוד. אחד מהם קרוי גלית הגתי, ויתכן שמדובר באותו גלית שהרג דוד בקלע שלו. בילקוט הצ'יזבטים אומרים שגלית היה כל כך גדול, שכנראה צריך היה להרוג אותו פעמיים...
חז"ל עשו מטעמים גם משם אמם של אותם גיבורי פלשתים – 'הָרָפָה', והם קוראים לה 'עָרְפָּה'. ביאליק עושה עוד צעד, ומחליט שזו אותה ערפה המואבית, כלת נעמי ממגילת רות, והוא כותב עבורה מגילה מיוחדת, מגילת ערפה.
זוכרים את האגדה על הגיבור שהרג שבעה במכה אחת, זה שהתברר לבסוף שמדובר בשבעה זבובים שהצליח להשמיד במכת חגורה אחת? ובכן, המקור אולי מצוי כאן, באוצר המדרשים, המצטט בודאי טקסט קדום הרבה יותר. דוד התגאה בכך שהרג שמונה מאות איש בזריקה אחת (של קלע? של כידון?), ואלוהים החליט להראות לו שכל הצלחותיו המופלגות בשדה הקרב הן ניסים אלוהיים, וכי ברצות אלוהים – גם מטאטא אינו יורה.
השטן מפתה את דוד הצייד בלובשו דמות של צבי. דוד מתפתה, רץ אחרי הצבי ומגיע בטעות – לא למחנה פליטים פלסתינאי, אלא למחנה לוחמים פלשתי. שם הוא נופל בידי ישבי, המזהה אותו כזה שהרג את אחיו גלית. ישבי מקפל אותו ומניח עליו את קורת בית הבד, אותו מתקן רב עוצמה לסחיטת שמן זית, ושם מוצא אותו אבישי, שיצא לחפש אחר מלכו.
היכן היה אבישי עד רגע זה? הוא יצא לציד עם דוד, אך התעכב כדי לקשור את שרוך נעלו שנפתח, ודוד לא שם לב, רץ אחר הצבי וכך איבד אותו אבישי. גרסה זו אינה מופיעה בבלי, אבל בתוך הסיפור מ'אוצר מדרשים'. שם מופיעה גם ערפה, אמו של ישבי, והיא הלוכדת את דוד – ממש מכשפה מהאגדות!
בגרסת הבבלי הורג אבישי את ערפה ואחר מגיע אל ישבי ואל דוד המעוך תחת קורת בית הבד. ישבי מבין שכעת, משהופיע אבישי, עליו להתמודד עם שני גיבורים בעת ובעונה אחת, והוא מנסה טריק אכזרי במיוחד. הוא מעיף את דוד כלפי מעלה, נועץ את חרבו במהופך בקרקע מתחתיו, מתוך תקווה שדוד יפול על החרב, ובזאת יסתיים העניין. אבישי אינו קוטל קנים, והוא אומר אחד מהשמות הקדושים, ודוד קופא באוויר, כמה מטרים מעל החרב הנוראה. זה מאפשר לשניים לקיים דו-שיח מעניין. דוד מתברבר, ובמקום להתפלל לעזרת אלוהים הוא מספר לאבישי מדוע העמיד אותו האל בניסיון קשה זה. אבישי מגלה חוש יותר מעשי, והוא דוחק בדוד להתפלל, ומהר! הפתגם הנחמד 'בֶּן בִּנְךָ שֶׁיִּהְיֶה רוֹכֵל עָנִי וְיִמְכֹּר שַׁעֲוָה, וְאַתָּה לֹא תִּצְטַעֵר' ניתן לפירוש אולי כך: מה אתה דואג לתדמית שלך, למה שיספרו עליך צאצאיך או למאגר הקרדיטים שלך אצל הקב"ה? עזוב את הדאגות האלה, המכוונות לעתיד, וטפל מהר בהצלתך בהווה!
דו שיח זה מסתיים בלחש נוסף שפולט אבישי. דוד יורד מעדנות אל הקרקע בלי להיפגע בחרב ישבי, ושני הגיבורים בורחים. ומה קרה לישבי? על פי גרסת הבבלי נראה שהגיבור הפלשתי נותר לספר את הסיפור.
ההרגל של חז"ל להשתמש במכונות זמן בעת הצורך מביא אותם לספר גם, שאבישי חשש להשתמש בפרדו של המלך כדי לדלוק בעקבותיו, ואת האישור לשימוש זה בשעת חירום הוא קיבל בבית המדרש. נו, טוב...