אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: עֲשִׁירֵי בָּבֶל, יוֹרְדֵי גֵּיהִנֹּם הֵם. לְפִי שֶׁאֵינָם מְרַחֲמִים עַל הַבְּרִיּוֹת. כִּי כְּמוֹ מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁהָיָה בְּשַׁבְּתַאי בַּר מָרִינוּס שֶׁהִזְדַּמֵּן לְבָבֶל. בִּקֵּשׁ מֵהֶם לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ עִסְקָה, כְּלוֹמַר, שֶׁיַּלְווּ לוֹ כֶּסֶף, וְהוּא יִתְעַסֵּק בּוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מַחֲצִית מִן הָרְוָחִים - וְלֹא נָתְנוּ לוֹ; וְאוּלָם כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ בִּמְזוֹנוֹת, וְגַם כֵּן לֹא זָנוּהוּ, לֹא פִּרְנְסוּהוּ, אָמַר: אֵלֶּה, אוֹתָם עֲשִׁירִים, אֵינָם מִזֶּרַע הָאָבוֹת, אֶלָּא מֵעֵרֶב רַב הֵם בָּאוּ! שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים, וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דְּבָרִים יג, יח), וְדָרְשׁוּ מִכָּאן: כָּל הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאֵלֶּה, עֲשִׁירֵי בָּבֶל, שֶׁאֵינָם מְרַחֲמִים, מַשְׁמַע שֶׁאֵינָם מִבְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
בבלי ביצה עפ"י שטיינזלץ
מי היו הערב-רב?
בשמות פרק י"ב כתוב:
וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד.
רש"י מפרש: תערובת אומות של גרים. על פי פירוש זה, היו אלה בני עמים אחרים שנספחו אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
כותב ידידה שטרן: אבל, הבידוד התרבותי במדבר איננו מושלם. מיד בפסוק העוקב לפסוק שצוטט לעיל – "ויסעו" – מוסיף הכתוב: "וגם ערב רב עלה אתם" (יב, לח). כמו צל הדבק לאדם, כך גם האחרוּת מלווה אותו. שום רווח לא נוצר לקיום אקסקלוסיבי של ה"פנים" בלי ה"חוץ". עם ישראל איננו נמצא לבדו אפילו משך פסוק אחד. אף שפרעה קובע ותובע "קומו צאו מתוך עמי", במציאות לא מתממשת ההפרדה המושלמת ואל העם המשתחרר מוצמדת מיד "תערובות אומות עובדי כוכבים של גרים" (רש"י על המקום); "נוכראין" (=נוכרים; אונקלוס, שם); קבוצה בלתי מוגדרת "מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק" (אברבנאל, שמות יב, מג).
מאוחר יותר, כשתורת הגזע היהודי תתפתח, קל יהיה להאשים אותם בכל דבר רע המתגלה בקרב בני ישראל. וכך כתוב בשמות רבה:
"לֵךְ, רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָא עַמְּךָ. אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם, אָמַרְתִּי לְךָ )שמות ז, ד(: "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי, אֶת עַמִּי". אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב. אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר, אָמַרְתָּ לִי: לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת. אָמַרְתִּי לְךָ: לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ, וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב: אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (שמות לב, ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ, וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל: אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ. לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: "לֵךְ, רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ".
מי גרם לחטא העגל? הערב רב, כמובן, אותו יסוד עממי הזר לבני ישראל, שעבד אלוהים אחרים, והשפיע לרעה על בני העם הנבחר הטהורים והתמימים! חז"ל יכולים היו לפרש את ההכרזה "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ" כדברים שאמרו הכוהנים (ואולי אפילו אהרן) לבני ישראל בטקס חנוכת העגל, אבל הניסוח הזה מאפשר גם העברת האשמה לאחר, לאותו ערב-רב שאינו מבני עמנו. הם שהסיתו את העם למעשה הנפשע הזה!
יותר מאלף שנה אחרי נדודי בני ישראל במדבר עדיין מצוי אותו ערב-רב בקרבנו, גם אם קשה להצביע עליו ולזהותו. הם נטמעו בעם ישראל, והם ממשיכים להפיץ את הרוע שלהם לכל עבר. כמה קל לאמץ את הלוגיקה הזאת: אם יהודי עושה מעשה בלתי מוסרי, זו הוכחה שהוא מצאצאי הערב-רב.
יהודי הגיע לבבל ללא אמצעים, והוא מבקש מעשירי בבל לתמוך במיזם הכלכלי שהוא רוצה לפתח. הם אינם מתלהבים מהרעיון, וגם כאשר הוא מצמצם דרישותיו ומבקש להסתפק בכך, שמי מהם יקח על עצמו לזון אותו, הוא אינו מוצא את הפראייר בקרבם. מסקנה: עשירי בבל הם מן הערב-רב.
ורק חסרה לנו ההלכה, המכוונת אותנו להליך המשפטי בבית הדין, הקובע מי הוא ערב-רב, ומה ייעשה לו. 'יורד גיהנום' אינה סנקציה של בית דין...