שָׁנוּ חֲכָמִים: הָיָה אוֹכֵל בַּסֻּכָּהּ, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיָרַד (יָצָא) מִן הַסֻּכָּה, וְאָכַל בְּבֵיתוֹ - אֵין אָנוּ מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת חֲזָרָה לַסֻּכָּה מִיָּד כְּשֶׁפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעֻדָּתוֹ. וְכֵן אִם הָיָה יָשָׁן בַּסֻּכָּה תַּחַת הַסְּכָךְ, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיָרַד לִישֹׁן בְּבֵיתוֹ - אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת חֲזָרָה לַסֻּכָּה כְּדֵי לְסַיֵּם אֶת שְׁנָתוֹ, עַד שֶׁיֵּאוֹר.
שָׁאֲלוּ הַלּוֹמְדִים כֵּיצַד הָיְתָה הַגִּרְסָה הַמְּדֻיֶּקֶת בַּבְּרַיְתָא זוֹ, הַאִם שָׁנִינוּ "עַד שֶׁיֵּעוֹר" ב"ע", כְּלוֹמַר: עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, אוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹר (יָאִיר) הַיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר? בּוֹא וּשְׁמַע פִּתְרוֹן לַדָּבָר מִמָּה שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר: עַד שֶׁיֵּאוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ עַל הַלָּשׁוֹן: שְׁנַיִם?! כְּלוֹמַר: לִכְאוֹרָה אֵלֶּה שְׁנֵי מֻשָּׂגִים סוֹתְרִים, שֶׁהֲרֵי לְשׁוֹן "יֵאוֹר" מוֹרָה עַל שֶׁהֵאִיר הַמִּזְרָח וְאִלּוּ "יַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר" מַשְׁמָע קֹדֶם לָכֵן! אֶלָּא אֱמֹר שֶׁכָּךְ יֵשׁ לְתַקֵּן: עַד שֶׁיִּתְעוֹרֵר (הָאִישׁ) וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְאִם כֵּן, שְׁתֵּי הֲגִרְסוֹת נְכוֹנוֹת, כְּלוֹמַר: אֵין מְעוֹרְרִים אוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר לִישֹׁן בְּסֻכָּה גַּם אִם כְּבָר עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְגַם אִם מִתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה אֵינוֹ מְחֻיָּב לַחֲזֹר לִישֹׁן בְּסֻכָּה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְעֶבֶד הַמּוֹזֵג לְרַבּוֹ כּוֹס וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו. נִשְׁאֲלָה לָהֶם, לַלּוֹמְדִים, בְּיַחַס לְפֵרוּשׁוֹ שֶׁל מָשָׁל זֶה: מִי שָׁפַךְ לְמִי? לְפִי שֶׁלְּשׁוֹן הַמִּשְׁנָה מִשְׁתַּמַּעַת לִשְׁנֵי צְדָדִים. וּמְשִׁיבִים: בּוֹא וּשְׁמַע מִמָּה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: שָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו, וְאָמַר לוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּשִׁמּוּשְׁךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי.
כֵּיוָן שֶׁהֻזְכַּר כָּאן עִנְיַן גְּשָׁמִים בֶּחָג שֶׁהֵם כְּסִימַן נְזִיפָה מִשָּׁמַיִם, מְבִיאִים כַּמָּה עִנְיָנִים דּוֹמִים. שָׁנוּ חֲכָמִים: בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה — סִימָן רַע הוּא לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו, וְהִנִּיחַ פָּנָס לִפְנֵיהֶם. כָּעַס עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לְעַבְדּוֹ: טֹל פָּנָס מִלִּפְנֵיהֶם, וְהוֹשִׁיבֵם בַּחֹשֶׁךְ! כָּךְ לִקּוּי חַמָּה ("פָּנָסוֹ" שֶׁל הָעוֹלָם) הוּא כְּסִימַן נְזִיפָה לְעוֹלָם.
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
גם חז"ל אינם פנאטים בנושא קיום מצוות האכילה והשינה בסוכה. סוכות הוא חג סתווי, ובהחלט קורה, שיורדים גשמים בחג. קטע קודם באותה מסכת מתיר לעזוב את הסובה, אם גשם חזק החריב אותה. כאן מדברים בעניינים מעט יותר עדינים, וכמובן – יותר שכיחים. אם יורד גשם, החודר מבעד לסכך, ומרטיב אותך בעת אכילה (שבבים מהסכך נושרים לבטח אל הצלחת שלך...) או בעת שינה, האם מותר לו לאדם לעזוב את הסוכה והשלים ארוחתו או שנתו בתוך הבית? והאם לאחר שפסק הגשם חייב הוא לשוב אל הסוכה להשלים סעודתו או שנתו?
משפט אחד מהמשנה או מהבריתא מושך את תשומת לבם של חז"ל: "אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת חֲזָרָה לַסֻּכָּה כְּדֵי לְסַיֵּם אֶת שְׁנָתוֹ, עַד שֶׁיֵּאוֹר". ידוע, שלפני שהועלתה על הכתב, נשנתה המשנה בעל פה, ומי שלבסוף ישב לכתוב אותה, אולי טעה וכתב 'יאור' במקום 'יעור'? כלומר – יעלה האור או יתעורר האיש? חז"ל מכירים משפט דומה מהמקורות התנאים: "עַד שֶׁיֵּאוֹר וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר". אם מדובר ב'יאור' – יש לנו סתירה, שכן כשעולה עמוד השחר עדיין אין אור! על כן מסכימים חכמים כי יש לתקן מקור זה ולומר " עַד שֶׁיֵּעוֹר (האדם) וְיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר" ולפרש זאת כך – עד שתעורר האדם וגם יעלה עמוד השחר. בחזרה לסוגיה שלפנינו – מסכימים חכמים, כי אם התעורר האיש משנתו באמצע הלילה או אם עלה עמוד השחר והוא עדיין נוחר – אין עליו חובה לשוב אל הסוכה.
השאלה ההלכתית פחות מעניינת מהדיון הלשוני וממודעותם של חכמים לכך שלפעמים העלאת המשנה על הכתב היתה כרוכה גם בשגיאות לשון כמו החלפת 'יעור' ב-'יאור'.
חז"ל מזכירים משל תנאי על "עֶבֶד הַמּוֹזֵג לְרַבּוֹ כּוֹס וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו". גם משפט זה ניתן להבנה בשתי דרכים. האחת – העבד שפך קיתון על פניו של רבו; והשניה – הרב שפך קיתון על פניו של העבד. וכך, כמו ב'יאור' ו'יעור', נקראים חכמים לפסוק בעניין משמעותו של משפט תנאי, שנכתב קצת בעמימות.
אבל משל זה מובא כאן לא רק בשל העניין הלשוני. הרב השופך קיתון על פניו של עבדו הוא משל, לדעת חז"ל, לאלוהים, השופך עלינו גשם מתוך כעס עלינו, והוא אומר לנו: "אֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּשִׁמּוּשְׁכֶם שֶׁאַתֶּם מְשַׁמְּשׁים אוֹתִי". כלומר – אם יורד עלינו גשם בחג הסוכות ומפריע את אכילנו או את שנתנו בסוכה, הרי זה משום שאלוהים כועס עלינו...
חז"ל נזכרים באותות נוספים משמים, המעידים על כך שהאלוהים לא בדיוק מבסוט מאתנו. לקוי החמה מעיד גם הוא על זעם האל, וגם לכך יש להם משל נחמד.