"וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַתֹּאמַרְןָ: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ."
וְכִי בִּדְמוּת אִישׁ מִצְרִי הָיָה מֹשֶׁה? אֶלָּא, אִלּוּלֵי אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה, לֹא הָיָה נִכְנָס לְמִדְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד, וְהָיָה רָץ לָתֵת רַגְלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְנִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק: לוּלֵי אַתָּה הָיִיתִי מֵת. אָמַר לָה: לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הֶעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכַנִי, וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ - הוּא הוּא הִצִּילֵךְ.
(תנחומא)
נזכיר את המקור המקראי:
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת. וַתָּבֹאנָה, וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים, וַיְגָרְשׁוּם. וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיּוֹשִׁעָן. וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם? וַתֹּאמַרְנָה: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן (שמות ב')
כמו אליעזר עבד אברהם, שפגש את רבקה, המיועדת ליצחק, ליד הבאר; כמו יעקב, שפגש את רחל, המיועדת לו, ליד הבאר; כך גם משה, הבורח ממצרים לארץ מדין, פוגש שבע אחיות, בנות לכוהן מדין, הלא הוא יתרו, ליד הבאר. משה מציל את שבע הבנות מהתעמרות הרועים הגברים, ומשקה את צאנן. בבואן הביתה הן מספרות לאבא כי איש מצרי הצילן מיד הרועים.
פשט: משה היה נסיך מצרי בהופעתו ובהתנהגותו. זה עתה עזב את הארמון בו חי מאז נלקח כתינוק מן היאור וגודל בו. מה הפלא, שבנות יתרו סבורות היו כי איש מצרי הצילן?
דרש: אבל זה היה משה רבנו! כיצד לא הבחינו הבנות שהוא אינו סתם איש מצרי? כוונת המספר המקראי היא, יאמרו חז"ל, שבזכות האיש המצרי שהרג משה, בזכות אותו מקרה, ברח משה למדין והגיע אל אותה באר, וקרו הדברים כפי שקרו. האם יש לאותו דרש משהו מציאותי להתבסס עליו בדרך בה הם מבארים את דברי בנות יתרו? בואו נניח, כי משה, במראהו הזר והמיוחד, חש צורך עז לספר לבנות מה הביאו עד הלום, והוא הרגיש מספיק בטוח לשתף את הבנות בפרטי אותו אירוע, שכל כך ברור היה לו, כי מאותה שעה הוא הפך לפרסונה נון גרטה במצרים. גם אז זה נשמע ממש מוזר, שבנות יתרו יבחרו לספר לאביהן כי איש מצרי הצילן.
האמת של המדרש מצויה ברעיון, שאירוע מסוים לא היה מתרחש אלמלא שלשלת של סיבות ומסובבים שהתניעה את המהלך, שבסופו קרה מה שקרה. אמת, משה היה אציל נפש, ואותה היחלצות שנחלץ לעזרת העבד העברי המוכה במצרים באה לידי ביטוי בהיחלצות שנחלץ גם לטובת בנות יתרו ליד הבאר. יותר מכך – אלמלא אותה החלטה שקיבל משה נוכח מראה האיש המצרי המכה את העבד העברי, היה לבטח נמצא כעת בארמון פרעה, וממשיך את חייו כנסיך. האם תיאור זה תואם את הסיפור המקראי? לא כל כך, שכן בפרק ב' בשמות כתוב:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו...
כלומר – משהו התעורר בו, במשה, עוד לפני האירוע הדרמטי. הוא הכיר בכך שבני ישראל הם אחיו, והחליט לצאת ולראות בסבלותם. היתה, אם כן, שרשרת של החלטות וחוויות, שעיצבה את דרכו של משה הצעיר מיציאתו מהארמון אל אחיו ועד עמידתו מול הסנה הבוער.
המשל שמביאים חז"ל כדי לחזק את הבנת הרעיון שלהם הוא חריף ורחוק מהמציאות, אלא שבמדרש זה בהחלט לגיטימי: אדם אחד ננשך על ידי ערוד, מין בעל חיים אגדי, שנשיכתו ארסית במיוחד. כדי להציל את נפשו קפץ הנשוך למים, תרופה חז"לית בדוקה לשיכוך הארס של אותה מפלצת. בהיותו במים ראה תינוק (נער) טובע, והצליח למשות אותו מהמים ולהצילו. התינוק הודה למצילו, ואמר לו שלולא הוא, לא היה חי. המציל תיקן אותו ואמר לו כי לולא הערוד שנשך אותו, לא היה מגיע אל הנהר, לא היה מבחין בטובע, ולא היה מצילו. אם כן – הערוד הנורא הוא הסיבה להצלתו. זה נשמע אולי מופרך לחלוטין, אך גם במציאות קורה שאירוע מסוכן, מכאיב או פוצע יוביל בסופו של דבר לנקודה, שניתן לעשות בה משהו טוב. ואם רוצים להתפלסף עוד קצת – אפשר להגיע למסקנה, כי כל אירוע אינו יכול להיות מוערך כטוב או כרע אבסולוטי. אין לדעת למה הוא יכול להוביל בסופו של דבר. את זאת למד רבי עקיבא בדרך חוויתית במיוחד, כך מספרת מסכת ברכות מהבבלי:
פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָא וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה". הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה, וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגֹל וְנֵר. בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר; בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגֹל; בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הנֵר, אָמַר: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה". בּוֹ בַּלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: "כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל לְטוֹבָה"?!