מִשִּׁשָּׁה דְּבָרִים הִתְעַשֵּׁר ר' עֲקִיבָא: מִן הַכֶּסֶף, שֶׁנָּתַן לוֹ כַּלְבָּא שָׂבוּעַ לְאַחַר שֶׁהֻתַּר הַנֶּדֶר, וּמֵאֵיל הַסְּפִינָה; שֶׁכָּל סְפִינָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהּ בְּחַרְטוֹמָהּ צוּרָה שֶׁל מִין צֹאן, וּמְמַלְּאִים אוֹתוֹ בְּכֶסֶף. פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ הַסַּפָּנִים אַיִל זֶה עַל חוֹף הַיָּם. בָּא ר' עֲקִיבָא, וּמָצָא אוֹתוֹ, וּבְתוֹכוֹ הָיָה מֻטְמָן הַרְבֵּה כֶּסֶף.
וְכֵן הִרְוִיחַ מָמוֹן גָּדוֹל מִבּוּל עֵץ. כֵּיצַד? פַּעַם אַחַת נָתַן אַרְבָּעָה זוּזִים לְמַלָּחִים, וְאָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לִי מַשֶּׁהוּ! וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא בּוּל עֵץ עַל חוֹף הַיָּם. הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: יַמְתִּין אֲדוֹנֵנוּ עָלָיו, עַד שֶׁנָּבִיא דָּבָר טוֹב מִזֶּה. נִמְצָא שֶׁהָיָה אוֹתוֹ בּוּל עֵץ מָלֵא דִּינָרִים. כֵּיצַד? שֶׁפַּעַם אַחַת טָבְעָה סְפִינָה, וְכָל הָעֵסֶק, כָּל הַכֶּסֶף, שֶׁהָיָה לְאַנְשֵׁי הַסְּפִינָה, הָיָה מֻנָּח בְּאוֹתוֹ בּוּל עֵץ, וְנִמְצָא בְּאוֹתָהּ פַּעַם.
וְכֵן נִתְעַשֵּׁר ר' עֲקִיבָא מִשַּׁיָּרָה שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים, וּמִן מַטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁלָּוָה ר' עֲקִיבָא מִמֶּנָּה כֶּסֶף, וְאָמַר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַיָּם הַסָּמוּךְ לְבֵיתָהּ יִהְיוּ עֲרֵבִים לַפֵּרָעוֹן. מִשֶּׁהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, חָלָה ר' עֲקִיבָא, וְלֹא יָכוֹל הָיָה לָבוֹא לִפְרֹעַ חוֹבָה. יָצְאָה אוֹתָהּ גְּבִירָה, וְעָמְדָה עַל שְׂפַת הַיָּם, וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָדוּעַ לְפָנֶיךָ, כִּי לְךָ וְלַיָּם הֶאֱמַנְתִּי, וְרַק בְּשֶׁלָּכֶם הִלְוִיתִיו אוֹתָן מָעוֹת. וְנִזְדַּמֵּן שֶׁבַּת הַמֶּלֶךְ נִשְׁתַּגְּעָה, וְהִשְׁלִיכָהּ לְיָם אַרְנָק מָלֵא תַּכְשִׁיטִים, וּסְחָפוֹ הַיָּם עַד לְפֶתַח בֵּיתָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, וּמָצְאָה הַגְּבִירָה תַּכְשִׁיטִים אֵלֶּה. מִשֶּׁהֶחְלִים ר' עֲקִיבָא, בָּא לְפָנֶיהָ וְהִתְנַצֵּל עַל כָּךְ, שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה לִפְרֹעַ חוֹבוֹ בַּזְּמַן. אָמְרָה הַגְּבִירָה, שֶׁכְּבָר קִבְּלָהּ אֶת הַתַּשְׁלוּם מִן הֶעָרֵב, וְנִשְׁאַר כֶּסֶף הַהַלְוָאָה בִּידֵי ר' עֲקִיבָא. וּמִן אִשְׁתּוֹ שֶׁל טוֹרְנוּסְרוּפוּס, שֶׁהִתְגַּיְּרָה, וְנָתְנָה לוֹ אֶת מָמוֹנָהּ, וּמִן קְטִיעָא בַּר שָׁלוֹם, שֶׁהָיָה שַׂר רוֹמָאֵי, שֶׁהוֹרִישׁ לוֹ אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
תחילתו של ר' עקיבא, על פי המסורת, בעוני גדול. אביה של רחל אשתו, שהיה כלבא שבוע העשיר כקורח, כעס על בתו, שהלכה, בניגוד לרצונו, אחר צו ליבה, ונישאה לאותו עני, עקיבא. הוא הדיר את רחל מכל נכסיו, ורק לאחר שנים רבות, בהן למד ר' עקיבא והפך לאחד מגדולי הדור, התיר כלבא שבוע את הנדר. זה, אולי, מקור עושרו האמיתי של ר' עקיבא.
אך האגדה אינה מסתפקת בכך, אולי גם בשל הרצון של חז"ל לייחס את עושרו של ר' עקיבא לרצון האל, וכך מפרטת האגדה חמישה סיפורים נוספים, שכולם פנטסיה, על מקור עושרו.
ספינות עץ קדומות היו מקשטות את חרטומן, אותו חלק קדמי של הספינה, בפסל, שהיה מוסיף לה גם נוי וגם חוזק, כמין איל-ניגוח לקרב ימי. על פי האגדה, באחת מהספינות של אותם הימים התקינו הספנים חלל בתוך פסל החרטום, והטמינו בו את כספם, אולי כמקום מסתור לאוצר, למקרה שהספינה תותקף על ידי שודדים. אותו פסל הוסר מהספינה בעת העגינה, ובאחת הפעמים הוא נשכח על החוף. ר' עקיבא, ששוטט על החוף, מצא את האיל, וגילה בתוכו את האוצר. נניח לתהיה מי שוכח את האוצר שלו על החוף, וניהנה מהרעיון המקורי של האגדה.
וכך זוכה ר' עקיבא לקרדיט מיוחד ע"י חז"ל, כ'מַזָּלִיקוֹ', איש, שהמזל מאיר לו פנים.
וריאציה אחרת על אותו סיפור נשמעת קצת פחות הזויה. ספינת מסחר טבעה בים, וחלקי עץ משברי הספינה צפו והגיעו לחוף. ר' עקיבא מבקש לקנות משהו מיוחד ממלחים, ונותן להם ארבעה זוזים (יכולים היו להביא לו שני גדיים במחיר זה...). המלחים חוזרים אליו מתוסכלים, שכן לא מצאו במסעם משהו אקסוטי יותר מבול עץ, שנפלט מאותה ספינה טרופה. התברר, שאותו בול עץ היה, למעשה, תיבת האוצרות של אותה ספינה, וכך נתעשר ר' עקיבא.
את הסיפור על עושרו של ר' עקיבא, שבא לו משיירה של ישמעאלים, מספקת האגדה בקמצנות, וכך נותר לנו, הקוראים, לקמט את המצח ולהמציא את הסיפור בעצמנו. אולי יצא ר' עקיבא בעצמו עם אותה שיירה, כשהגיעה לאוזני הישמעאלים השמועה אודות כנופיית שודדים, העומדת לתקוף אותם. רק תפילתו של ר' עקיבא הצילה אותם, כשאלוהים נענה לתחינתו, והוריד על השיירה ערפל כבד, שהסתיר אותה מידי השודדים. לאות תודה על ההצלה המופלאה העניקו הישמעאלים לר' עקיבא כסף רב. אולי...
גיבורת הסיפור הבא היא מטרונית, גבירה נוכרית עשירה, המלווה לר' עקיבא כסף. לדרישתה שיביא עֲרֵבִים להלוואה, אומר לה ר' עקיבא כי אלוהים והים הם עדיו, והיא, כמו באגדות, מוכנה לקבל את הערבים יוצאי הדופן האלה. בהגיע יום פרעון החוב, נופל ר' עקיבא למשכב, וכך מגיע הוא אל המטרונית באיחור, ומתנצל. - אל תתנצל – אומרת הגבירה – הָעֲרֵבִים שלך כבר שילמו לי. כאן נכנס סיפור משנה אל תוך האגדה: בת המלך השתגעה, והשליכה ארנק עם כסף רב אל מי הים. הים לקח את הארנק, וגליו נשאו אותו אל החוף שמול ארמון הגבירה. היא מצאה את הארנק, וראתה בו החזר ההלוואה שנתנה לר' עקיבא, החזר שבוצע ע"י הָעֲרֵבִים להלוואה, הלא הם אלוהים והים. כיוון שהגבירה קיבלה את שלה, נשאר ר' עקיבא עם הכסף בידיו, והתעשר.
עוד שני סיפורונים חותמים את המדרש החביב הזה, ושניהם מדברים על קשריו של ר' עקיבא עם רומאים בעלי ממון. האחת היא אשתו של טורנוסרופוס הרומאי, שהתגיירה אצל ר' עקיבא, וכמחווה של תודה מסרה לו את ממונה; והשני הוא קטיעא בר שלום, שם עברי של שר רומאי, שהוריש לר' עקיבא את כל רכושו. במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי, מסופר שהוא הוצא להורג בעקבות דברי סנגוריה שהשמיע על היהודים בפני הקיסר, טרם מותו הוא מל עצמו ועל כן זכה לחיי העולם הבא. יש המזהים את קטיעה בר שלום, עם טיטוס פלוויוס קלמנס, שעליו מספר דיו קסיוס שהוצא להורג עם אשתו בשל אימוץ מנהגים יהודיים. לסיפור מוזר זה נקדיש דף מיוחד.
נוכל לזהות כמה מאפיינים משותפים, המופיעים בחלק מהסיפורים או בכולם: א. האל מתערב במציאות, ומחולל את אותם אירועים, המעשירים את ר' עקיבא. ב. ברוב הסיפורים מופיעות נשים. ג. כמה מהסיפורים מתרחשים בים, מקום המועד לפורענות, ועל כן מזמן גם ניסים של הצלה.