שָׁנוּ חֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁקָּנוּ לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד מֵהָעִיר צִפּוֹרִי מִשְׁקָל שֶׁל לִטְּרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם. וְתוֹהִים: לִיטְרׇא בָּשָׂר - מָה הַגְּדֻלָּה בָּזֶה? הֲלֹא אֵין זוֹ נְתִינָה מְרֻבָּה כָּל כָּךְ, שֶׁצָּרִיךְ לְסַפֵּר עָלֶיהָ! אָמַר רַב הוּנָא: הַכַּוָּנָה הִיא לִיטְרׇא בָּשָׂר מִשֶּׁל עוֹפוֹת, שֶׁהוּא בָּשָׂר יָקָר בְּהַרְבֵּה. וְאִם תִּרְצֶה, אֱמֹר: בְּלִיטְרׇא, כְּלוֹמַר, בִּמְחִיר לִיטְרׇא כֶּסֶף קָנוּ לוֹ בָּשָׂר מַמָּשׁ. רַב אַשִּׁי אָמַר לְהַסְבִּיר בְּאֹפֶן אַחֵר: שָׁם בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן כְּפַר קָטָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁנָּתְנוּ לוֹ לִיטְרׇא בָּשָׂר, הָיוּ צְרִיכִים לִשְׁחֹט לוֹ בְּהֵמָה, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מַפְסִידִים בְּהֵמָה אַחַת בִּגְלָלוֹ.
וְעוֹד בְּעִנְיְנֵי צְדָקָה - אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי ר' נְחֶמְיָה, וּבִקֵּשׁ צְדָקָה. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד כְּרָגִיל? אָמַר לוֹ: דַּרְכִּי לִסְעֹד בְּבָשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. שָׁאַל אוֹתוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁתְּגַלְגֵּל עִמִּי (שֶׁתֹּאכַל יַחַד אִתִּי) בַּעֲדָשִׁים? שֶׁזֶּה הָיָה מַאֲכָלוֹ שֶׁל ר' נְחֶמְיָה. לְבַסּוֹף הֶאֱכִילוֹ בַּעֲדָשִׁים, וּמֵת, שֶׁלֹּא הָיָה רָגִיל בְּאֹכֶל זֶה. אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָזֶה, שֶׁהֲרָגוֹ נְחֶמְיָה. וְתוֹהִים: אַדְּרַבָּה, "אוֹי לוֹ לִנְחֶמְיָה, שֶׁהֲרָגוֹ לָזֶה" צָרִיךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר. אֶלָּא הַכַּוָּנָה הָיְתָה: הוּא זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לוֹ לְפַנֵּק אֶת עַצְמוֹ כָּל כָּךְ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיָה מְעֻדָּן כָּל כָּךְ, הוּא עַצְמוֹ גָּרַם לְכָךְ שֶׁיָּמוּת.
וְעוֹד מְסֻפָּר: אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רָבָא לְבַקֵּשׁ צְדָקָה. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד כְּרָגִיל? אָמַר לוֹ בְּתַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר לוֹ: וְכִי אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ לְדֹחַק (לְטֹרַח) הַצִּבּוּר, שֶׁאַתָּה מֵטִיל עֲלֵיהֶם דְּרִישׁוֹת מְרֻבּוֹת אֵלֶּה? אָמַר לוֹ: וְכִי מִשֶּׁלָּהֶם אֲנִי אוֹכֵל? הֲלֹא מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אוֹכֵל! שֶׁשָּׁנִינוּ: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תְּהִלִּים קמה, טו). "בְּעִתָּם" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "בְּעִתּוֹ" - מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד, נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁנּוֹתֵן לְכָל אֶחָד כְּפִי מַה שֶׁצָּרִיךְ, וְאִם כֵּן, הַפַּרְנָסָה בָּאָה מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבְנֵי אָדָם אֵינָם אֶלָּא שְׁלִיחִים, וְלָכֵן אֵינִי מְשַׁנֶּה אֶת דַּרְכִּי.
בֵּינְתַיִם, עַד שֶׁהֵם מְשׂוֹחֲחִים, בָּאָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל רָבָא, שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וֶהֱבִיאָהּ לוֹ כְּמַתָּנָה תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רָבָא בְּלִבּוֹ: מַהוּ זֶה שֶׁלְּפָנַי, שֶׁפִּתְאוֹם הֵבִיאוּ לִי מַאֲכָל שֶׁאֵינֶנִּי רָגִיל בּוֹ? וְאָז הֵבִין, שֶׁזּוֹ כְּעֵין תְּשׁוּבָה לְמָה שֶׁאָמַר לְאוֹתוֹ עָנִי. אָמַר לוֹ לֶעָנִי: נִתְרַצֵּיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל!
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
מצוות מתן הצדקה, בתורה יסודה, ולתורה יש לא מעט לומר על מצווה זו. עם זאת, התלמוד מפרט הרבה יותר, ולא מהסס לגעת גם ב'מקרי-קצה', בהם בקשת הצדקה מאתגרת את המתבקש לתת אותה. והפעם – בני טובים, שהיו רגילים לאורח חיים נהנתני, וירדו מנכסיהם. מהו אותו "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לו", הנזכר בספר דברים? האם מדובר רק במתן הלוואה? חז"ל תובעים מהיהודי שומר המצוות לתת צדקה לא רק כהלוואה. ועדיין – 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לו' מעמיד בפנינו דילמה רצינית. אותו עני לבטח מרגיש בחסרון כל השפע ממנו נהנה עת היה בעל נכסים. האם על נותן הצדקה להעניק לו גם את זה? ומה אם נותן הצדקה עצמו אינו בעל אמצעים?
ידוע מדרש אחר בעניין זה, גם הוא מבבלי כתובות:
אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלוֹשָׁה מִילִין.
הלל מעולם לא חי בשפע חומרי, ולבטח לא יכול היה לממן סוס ועבד עבור אותו בו טובים מפונק, שירד מגדולתו. כמו כמה אגדות אחרות על הלל, גם זו מגזימה ומספרת, שהלל רץ בעצמו לפני סוסו של אותו עני-חדש...
וכעת, למדרשים שלפנינו:
בכפר קטן בגליל הופיע בן-טובים מהעיר ציפורי, שירד מנכסיו והגיע לפת לחם. הוא היה רגיל לאכול בשר בכל יום, ואנשי אותו כפר, שלקחו על עצמם את מצוות הצדקה כלפיו, סיפקו לו בכל יום ליטרה של בשר, מה שהיה קשה להם מאד, שכן הם עצמם לא היו עשירים.
לפני ר' נחמיה, שחי חיים מאד צנועים, והסתפק באכילת עדשים מדי יום, הופיע עני מפונק כזה, שביקש ממנו צדקה, אולם כל מה שיכול היה ר' נחמיה לעשות היה להזמין את העני לאכול אתו. הבחור, שלא היה מורגל באכילת מזון זול וגס שכזה, אכל עדשים ומת (איזו הפרזה!). בין החכמים מתקיים דיון סוער – על מי יש לרחם יותר – על הבחור שמת מאכילת עדשים, או על ר' נחמיה שגרם, לכאורה, למותו. מסכמים את הדיון חכמים, האומרים דבר ביקורת על העני: הוא לא היה צריך להרגיל את עצמו לאכילה כה מעודנת, ומותו בא לו באשמתו.
החצוף מכולם הוא העני, המתארח אצל רבא, החוקר אותו מה הוא רגיל לאכול, והוא, ללא בושה, אומר: 'תַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן'. רבא נוזף בו, ושאל אותו אם אינו חושש להטריח על הציבור בדרישה מפנקת שכזו. העני אינו מתבלבל, ואומר, כי הוא למד מאחד ממזמורי תהלים, שאלוהים הוא המעניק את מזונותיהם של בני האדם, וכי על כן – נותני הצדקה הם רק שליחים. רבא היה צריך לענות לו: אם כן, לך אל אלוהים, והוא יפרנסך! אבל באותו רגע מגיעה אחותו של רבא לבקרו ועמה תַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן כמתנה לאחיה. רבא רואה בזה רמז לכך, שהעני צדק.
מתן צדקה (בניגוד למתן הלוואה) הוא בגדר חסד ולא חובה, אבל אותו חסד בהחלט מצופה מיהודי שומר מצוות, למרות שאינו חובה. במדרשים שקראנו נוגעים חז"ל בנקודה הרגישה הזאת של המתח בין הנותן צדקה לבין מקבלה, ביחוד במקרים שהמקבל מצפה לקבל יותר ממה שיש בידו של הנותן להעניק, ועוד יותר כאשר בהתנהגותו אין העני מבטא הכרת תודה על מה שקיבל.