"רְאוּ קָרָא ה'... בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת" (שְׁמוֹת ל"ה). רְאוּ חָכְמָה וּתְבוּנָה וָדַעַת, שֶׁנָּתַתִּי בְּלִבּוֹ. בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקְעוּ" (מִשְׁלֵי ג' י"ט-כ'), ובג' דְּבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת" (שְׁמוֹת לא ג). ובג' דְּבָרִים הַלָּלוּ נַעֲשָׂה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה... וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת (מ"א ז' י"ד), וְאַף לעוה"ב יִבְנֶה בהמ"ק בג' דְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בַּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנֵן, וְדַעַת חֲדָרִים יִמְלְאוּ, כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים" (מִשְׁלֵי כ"ד ג'-ד').
תנחומא בובר
חז"ל שמו לב לכך, שצירוף המילים חכמה-תבונה-דעת מופיע בתנ"ך לפחות שלוש פעמים בהקשר של יצירת משהו חדש ובעל ערך רב.
המופע הראשון של צירוף זה קשור לבניית המשכן. רוח אלוהים ממלאת את האמן בצלאל בן אורי בחכמה, בתבונה ובדעת:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ.
שמות ל"ה
אותו צירוף חוזר בעת בניית המקדש על ידי שלמה. שלושת התכונות מאפיינות הפעם את חירם הצורי, האמן היוצר, המפקח על מלאכת בניית המקדש.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר. יד בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא, מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי, חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת, וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת, וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ.
מל"א ז
ספר משלי מחזיר אותנו אחורה אל בריאת העולם:
יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ; כּוֹנֵן שָׁמַיִם, בִּתְבוּנָה.
בְּדַעְתּוֹ, תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ; וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל.
אם כן, גם אלוהים, כשברא את העולם, כלי העבודה שלו היו אותם שלושה כלים – חכמה, תבונה ודעת.
ספר משלי משתמש באותו צירוף גם לתיאור פלא היצירה האנושית:
"בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בַּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנֵן, וְדַעַת חֲדָרִים יִמְלְאוּ, כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים".
אין ביכולתנו לקבוע איזה טקסט מבין הארבעה קדם לחבריו, אבל ברור, שהצירוף הזה היה מוכר., ושאהבו לחזור ולהשתמש בו.
האם שלוש המילים האלה הן מילים נרדפות? יתכן שבתחילה הן היו, פשוט, מרכיבים זהים בתקבולת משולשת. עם זאת, מותר לנו לנסות ולאפיין כל אחת מהן כמילה עם משמעות עצמאית.
החכמה היא, אולי, המושג היותר פילוסופי וגם התיאולוגי. על פי ספר משלי החוכמה קדמה לעולם, כלומר היתה מעין ישות שמימית. התבונה היא, אולי, המרכיב המעשי אצל היוצר האמן. תבונה באה לידי ביטוי בפרקטיקה, במיומנות, בניסיון של האמן היוצר. הדעת היא, כך אני סבור, התיאוריה שנוסחה במילים בעקבות מעשי יצירה רבים, היא הצבר הניסיון והחוויה האמנותית, משהו שניתן להעלות על הכתב ולהוריש לדורות הבאים. האם זו הדרך היחידה להבחין בין שלושת המושגים האלה? בוודאי לא.
ועוד תהיה: האם שלושת המושגים האלה 'מכסים' את עושר החוויה האנושית של האמן היוצר? האם אין הם היסוד השכלתני של היצירה בלבד, בעוד שההשראה, הרגש והמניע חשובים לא פחות?
תנועת חב"ד בחרה את שמה מצירוף מילים כמעט זהה: חכמה-בינה-דעת. חכמה, בינה ודעת הם שלושה הכוחות הראשונים מעשרת כוחות הנפש (המקבילים לעשר הספירות), המרכיבים לפי הקבלה את התהליך של הבנה והפנמה שכלתנית. חסידות חב"ד מדגישה את חשיבותם של הבנה שכלתנית של עקרונות החסידות, את גדלות האל והימצאותו בכל היקום, והפנמתם על ידי התבוננות, היוצרת אמונה איתנה באלוהים, אהבתו ויראתו.