"בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם" (דְּבָרִים כה : יז). אָמַר ר' לֵוִי: מִן הַדֶּרֶךְ בָּא עֲלֵיכֶם כְּלִסְטִים. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, וְהִקִּיפוֹ גָּדֵר, וְהוֹשִׁיב בּוֹ הַמֶּלֶךְ כֶּלֶב נוֹשְׁכָן. אָמַר הַמֶּלֶךְ: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא, וְיִפְרֹץ אֶת הַגָּדֵר, יִשָּׁכֶנּוּ הַכֶּלֶב. וּבָא בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, וּפָרַץ אֶת הַגָּדֵר, וּנְשָׁכוֹ הַכֶּלֶב, וְכָל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאוֹ שֶׁל בְּנוֹ, מָה שֶׁעָשָׂה בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם, הוּא אוֹמֵר לוֹ: זְכֹר אֶת שֶׁנְּשָׁכְךֳ הַכֶּלֶב. כָּךְ כָּל זְמַן שהקב"ה מְבַקֵּשׁ לְהַזְכִּיר חֶטְאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָה שֶׁעָשׂוּ בִּרְפִידִים, שֶׁאָמְרוּ: "הַיֵּשׁ יי בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אַיִן?" (שְׁמוֹת יז : ז), הוּא אוֹמֵר לָהֶם: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דְּבָרִים כה : יז).
פסיקתא דרב כהנא
כך כתוב בדברים כה:
זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.
מצווה זו, של מחיית זכר עמלק מתחת השמים, היא מצווה של נקמה על מה שעשה עמלק לבני ישראל בצאתם מצרים. אין בפסוקים אלה כל תזכורת לחטא שחטאו בני ישראל ברפידים, חטא שהביא עליהם את העונש בדמות עמלק.
נשוב אל שמות יז:
"א וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה; וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. ב וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ: תְּנוּ לָנוּ מַיִם, וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה? ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא? ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי! ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר, קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר, וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה, עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְהוָה לֵאמֹר: הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן."
ובכן, זה מה שקרה ברפידים. העם צמא למים, ומתחיל להתלונן בפני משה, תלונה ההופכת למריבה. משה מפנה את המתלוננים לה', המבוגר האחראי בסביבה, באומרו כי בזאת הם מנסים את ה'. כבר מעקידת יצחק אנו למדים כי לנסות את הזולת זה לא תמיד מעשה ראוי. העם אינו יכול לפתח דיאלוג עם אלוהים, ועל כן הוא ממשיך לטעון את טענותיו באוזני משה: אם ממית אלוהים אותנו כאן בצמא, למה העלה אותנו ממצרים? אלוהים לא ממהר להשיב, ומשה חושש שהמחאה תהפוך אלימה, ושהאלימות תופנה כלפיו. אז מורה האל למשה ללכת אל הסלע, ולהוציא ממנו מים. את עניין הכאת הסלע נשאיר למדרשים אחרים, ונמשיך לקרוא בפרק. הלהטוט מצליח, משה מכה בסלע, ויוצאים ממנו מים – הפלא ופלא, כמאמר השיר. מקום נביעת המים מקבל שם, שילך אתו לאורך ההיסטוריה – 'מסה ומריבה', לזכר הניסיון שניסו בני ישראל את ה', ולזכר המריבה שרבו עם משה. זו לא היתה האופציה היחידה לבחירת השם למקום. אפשר היה ללכת על כיוון יותר אופטימי, ולהטמיע בשם את חווית נס בקיעת המים מהסלע, אבל מי שכתב את הסיפור בחר, ככל הנראה, בשם, שינציח את חוסר האמונה של בני ישראל באל שלהם. אל תגידו 'אנטישמיות' – זה בא מאיתנו...
ומיד אחרי סיפור המסה והמריבה מופיע בפרק סיפור עמלק:
"ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם".
חז"ל סבורים, שסמיכות הפרשיות מחייבת את ההבנה, שהמתקפה העמלקית באה כעונש משמים על חטאם של בני ישראל. חז"ל מספרים גם (וזה במדרש אחר, שיוצג להלן), שלא ידיו המורמות של משה הביאו לנצחון בני ישראל על עמלק, אלא חוזק אמונת הלוחמים באלוהים, הוא שעשה את השינוי.
"וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין".
משנה ראש השנה
ואנו לא נשתכנע בקלות, ונוסיף תמיהה: אם מתקפת עמלק היתה עונש על חטא העם, מדוע הביא האל לניצחון בני ישראל על האויב? האם די היה לו, לאל, בראותו את משה מרים ידו, ובחושו את התגברות האמונה בקרב הלוחמים, כדי שיחליט, כי הם נענשו מספיק, וכי מעתה יאמינו באל אמונה יציבה ובת-קיימא?
ונסיים במשל היפה, שמביאים חז"ל – עוד אחד ממשלי הכרם הרבים בטקסטים העתיקים שלנו. האל הוא המלך, והפעם התורה היא הכרם. הגדר של הכרם הם סייגיה של התורה – מערכת האיסורים שלה. בן המלך פורץ הגדר הוא עם ישראל, הפורץ את גדרי התורה, ונוטש את דרך האל. הכלב הוא, כמובן, עמלק, והוא כלי ביד בעל הכרם, לנשוך ולהעניש את פורצי הגדר. הנשיכה הכואבת תזכיר לבן המלך בעתיד את עניין החטא ועונשו, וכך, על פי המשל, מזכיר אלוהים לבני ישראל את פרשת עמלק כאזהרה מפני פריצות גדר עתידיות.
יפה, אבל... הקטע מִסֵּפֶר דברים, שצוטט לעיל, אומר משהו אחר לגמרי. זכר המתקפה העמלקית מימי הנדודים במדבר צריך להיות תמיד לנגד עיניהן של בני ישראל, כך שכאשר יֵשבו כבר תחת גפנם ותאנתם בארץ כנען, לא ישכחו שעליהם עוד להשמיד עד אַבֵּד את כל צאצאי עמלק. כלומר – לקח בעניין האמונה באל אין לנו כאן, כי אם מצוות חיסול האויב האולטימטיבי עד האחרון שבו.
ונוסיף כאן, כי זכרו של עמלק היה צריך להיעלם לחלוטין עם היעלמות העם הזה מעל במת ההיסטוריה, אך בני עמנו לקחו את המצווה הזאת צעד אחד קדימה, והם רואים בכל אויב שלהם גלגול של עמלק. כך תואר המן של מגילת אסתר כהמן האגגי, שם הַמֵּשִׁיב לחיים את אחרון מלכי עמלק, אגג. וכאשר במאה העשרים מכנה הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני הנערץ של תנועת ש"ס, את השר יוסי שריד "ארור עמלק, ארור המן, ארור יוסי שריד", אנו מבינים, כי כל עוד חי עמלק קטן, עמלק השנאה, בתוכנו – לא יימחה זכר עמלק!