ר' נְהוֹרַאי אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים לְכַבְּדָם, וּבַת קָמָה (מוֹרֶדֶת) בְּאִמָּהּ, וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו.
ר' נְחֶמְיָה אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, הָעַזּוּת (חֻצְפָּה) תִּרְבֶּה, וְהַיֹּקֶר יְעַוֵּת אֶת הָאֲנָשִׁים, שֶׁיִּהְיוּ רַמָּאִים, וְהַגֶּפֶן יִתֵּן אָמְנָם פִּרְיוֹ, וְאוּלָם הַיַּיִן יִהְיֶה בְּיֹקֶר, וְנֶהֱפָכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת, שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט הַנַּצְרוּת בָּעוֹלָם, וְלֹא יְקַבְּלוּ הַבְּרִיּוֹת תּוֹכֵחָה, שֶׁמּוֹכִיחִים אוֹתָם. אָמַר ר' יִצְחָק: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא: מַהוּ הַכָּתוּב, הָרוֹמֵז עַל כָּךְ? שֶׁנֶּאֱמַר בְּדִינֵי צָרַעַת: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (וַיִּקְרָא יג, יג), שֶׁאַף שֶׁאִם יֵשׁ מִקְצָת לֹבֶן שֶׁל נֶגַע חוֹלָנִי בָּעוֹר, הֲרֵי זֶה סִימָן לְנֶגַע צָרַעַת, אוּלָם אִם כָּל הָעוֹר הוֹפֵךְ לָבָן, הֲרֵי זֶה סִימָן טָהֳרָה. וְאַף תִּקּוּן הָעוֹלָם יִהְיֶה, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְתַחְתִּית הַיְּרִידָה.
שָׁנוּ חֲכָמִים עַל הַכָּתוּב "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל עֲבָדָיו יִתְנַחֵם, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" (דְּבָרִים לֵב, לוֹ), "אָזְלַת יָד" זוֹ כַּוָּנָתָהּ: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת (הַמַּלְשִׁינִים). דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. דָּבָר אַחֵר: אֵינוֹ בָּא עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" כִּבְיָכוֹל אֵין סוֹמֵךְ וְעוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.
ר' זֵירָא, כַּאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא חֲכָמִים, שֶׁעוֹסְקִים בְּעִנְיַן קַץ הַמָּשִׁיחַ, אָמַר לָהֶם: בְּמָטוּתָא, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם - אַל תְּרַחֲקוּהוּ עַל יְדֵי עִסּוּק בְּחִשּׁוּבַי קִצִּים, שֶׁשָּׁנִינוּ: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כְּשֶׁאֵין חוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה, וְעַקְרָב. וְלָכֵן מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיְנֵי הַמָּשִׁיחַ, וּלְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מִמֶּנּוּ.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
הציפייה לבואו של משיח ליוותה את היהודים מרגע חורבן הישות הלאומית היהודית, כמענה למצוקות ולפגעים, מהם סבלו היהודים בגלות בזמנים רבים. המשיח אמור להביא עמו פריחה רוחנית והתקרבות אל האל, נקמה בגויים המציקים לישראל, שיבה אל ארץ ישראל ובניית מקדש שלישי. ככל שמצבם של היהודים נעשה גרוע יותר, כן התעוררו בו כמיהות משיחיות עזות יותר.
ויכוח גדול התעורר מפעם לפעם בשאלה, אם רשאים אנו, היהודים, לעשות מעשה, שיקרב את בואו של המשיח. המדרש שלפנינו אינו עוסק בשאלה זו, כי אם בשאלה קטנה יותר: האם רשאים אנו לנסות ולחשב מתי יבוא משיח. זוהי הסוגיה של מחשבי קצין.
היו חכמים, שראו בחישוב הקץ פעולה לגיטימית, גם אם אין בכוחה להביא את הקץ. כמה מהגיגיהם מופיעים במדרש זה. רובם מבוססים על הרעיון, שככל שיהיה רע יותר, זמנו של המשיח יהיה קרוב יותר. רעיון זה נובע מהניסיון לחפש מענה לייאוש העמוק בתקופות הנוראות ביותר. במדרש לא מופיע כל נימוק, שיסביר מדוע לקראת בואו של המשיח המצב צריך לרדת על לשפל המדרגה. אחד ההסברים החבויים ברעיון זה הוא, שככל שהמצב יחמיר, יש סיכוי שאלוהים יתעורר מתרדמתו, ויחלט לשים סוף לסבלות עמו. רעיון נוסף מצוי, אולי, בכיוון מחשבה זה: סבלות הגלות הם עונש על חטאינו. רק משתתמלא הכוס הזאת, נוכל לצפות לגאולה.
ומהם אותם מאפיינים של תקופת טרום-משיח זו? אלה מאפיינים של הידרדרות מוסרית, הן בתוך עמנו, והן אצל ממלכות הגויים, המתעמרות בנו. נורמות מוסריות רבות תיפרצנה, כמו חוסר כבוד של צעירים בפני זקנים, או כמו אי-כיבוד הורים. הביטוי 'פני הדור כפני הכלב' (מה אשמים הכלבים?) הוא כללי יותר, והוא מתייחס גם לחטאים מוסריים-חברתיים אחרים.
אם נתייחס ל-'הָעַזּוּת תִּרְבֶּה, וְהַיֹּקֶר יְעַוֵּת אֶת הָאֲנָשִׁים, שֶׁיִּהְיוּ רַמָּאִים', הרי שהמשיח צפוי להגיע ממש בקרוב למדינת ישראל 2023. 'נֶהֱפָכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת' מתאים במיוחד לתקופה, בה הנצרות הנרדפת הלכה והתפשטה, עד שהקיסרות הרומית אימצה אותה כדת מדינה, מה שהשפיל במיוחד את היהודים, שראו בנצרות כת סוררת, שראשיתה בפרישה מהיהדות.
ר' זירא ראה בפעולות מחשבי הקצין חטא גדול. לדעתו, בפעולותיהם מרחיקים מחשבי הקצין את זמן בואו של משיח. הוא מנסח פתגם מוזר, הקושר חד שלושה דברים שונים בתכלית, הבאים לאדם בהסח הדעת – משיח, מציאה ועקרב. דוקא כשאתה מסיח דעתך מאחד משלושה אלה, הדבר מפתיע אותך ומופיע. לכאורה, זו המלצה מטופשת מעט: אל תחשוב על כך, כדי שזה יופיע. אבל, במחשבה שניה, ישנן תופעות, הזקוקות לזמן שלהן להבשיל. אין לנו שליטה עליהן, והתמקדות בשאלה מתי יופיעו, או מה ניתן לעשות כדי שיופיעו, עלולה להכניס אותנו למצב בו מרמת ציפיות היסטרית נתרסק אל קרקע המציאות המאכזבת, וזה אינו מתכון לחוסן נפשי לטווח ארוך.
דעה חריפה במיוחד נגד מחשבי קצין נמצאת באותו דף בבבלי סנהדרין:
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: תִּפַּח עַצְמָן שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶת הַקֵּץ וְלֹא בָּא - שׁוּב אֵינוֹ בָּא. אֶלָּא חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ.