קֵסָרִי וִירוּשָׁלַיִם, אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: חָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן — אַל תַּאֲמֵן. יָשְׁבוּ שְׁתֵּיהֶן — אַל תַּאֲמֵן. חָרְבָה קֵסָרִי וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַיִם, חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם וְיָשְׁבָה קֵסָרִי — תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה״. אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ, אִם מְלֵיאָה זוֹ — חֲרֵבָה זוֹ.
בבלי מגילה
קיסריה היתה עיר נמל שהוקמה בשנים 13–25 לפנה"ס. היא הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה, ושמרה על מעמד זה בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. הורדוס בנה במקום עיר נמל גדולה וקרא לה על שם מיטיבו הקיסר הרומי. העיר נבנתה כעיר נוכרית, עם מתקני שעשועים, אמפיתיאטרון, תיאטרון (שופץ כיום), בתי מרחץ ומקדשים אליליים. בעיר חייתה אוכלוסייה מעורבת, אך היה לה צביון הלניסטי מובהק. תושבי העיר היהודים סבלו לעיתים קרובות מהתנכלויות שכניהם הנוכרים, ומתיחות מתמדת שררה בין היהודים לנוכרים. חז"ל כינו את קיסריה 'יתד תקועה לישראל', כלומר מה שקרוי בימינו 'עצם בגרון'.
המדרש ממסכת מגילה מציב זו מול זו את הערים קיסרי (קיסריה) וירושלים – שתי ערים ושתי תרבויות. הראשונה מייצגת את השפעות העולם ההלניסטי-רומי, והשניה – את הקדושה היהודית המיוחדת. על פי המדרש אין האחת משגשגת אם לא ירדה השנייה מגדולתה. זו, כמובן, גישה מתבדלת, שאינה רואה בתרבות הזרה אלא יריב מר, שיש להילחם בו או להסתגר מפניו. כדי לחזק דעה זו, מביאים חז"ל שבר של פסוק מקראי, חידתי למדי: ״אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה״. הם משתמשים בפסוק זה כדי לתמוך ברעיון, ששתי התרבויות האלה אינן יכולות לשגשג במקביל.
הנה הפסוק המקורי מיחזקאל: "בֶּן־אָדָם, יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם: הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה".
רש"י מסביר: "על ירושלם" - שהיתה במצור. "האח" - לשון קול שמחה. "נשברה דלתות העמים" - עיר שכל האומות נכנסין לה לסחורה, מעתה תשבר, כי לא ילך המצור מעליה עד תילכד. "נסבה אלי" - מעתה הוסבה סחורת העמים אלי. "אמלאה החרבה" - אתמלא אני מן העיר ירושלים החרבה.
פירושו של רש"י לפסוק השלם נשמע הגיוני. העיר צור, כך אומר יחזקאל, שמחה על חורבן ירושלים, כי עובדה זו מחזקת אותה, את צור, כמרכז מסחרי בינלאומי. צור קיוותה להיבנות מחורבנה של ירושלים.
פסוקו של יחזקאל משקף את היריבות הפוליטית והכלכלית בין שתי ממלכות מסדר גודל דומה במרחב אזורי לא גדול. אפשר להבין את הציפיות של צור להרוויח משהו מחורבנה של ירושלים, אם כי לפעמים המציאות מוכיחה, כי זה יכול להיות אחרת. חורבנה של ממלכה אחת יכול להחליש גם את הממלכות שבסביבתה. ואכן, עלייתה של בבל כמעצמה אזורית פגעה לבסוף גם בירושלים וגם בצור.
אך האם המדרש ממגילה אומר רק זאת? כנראה שלא. על פי המדרש מדובר לא בממלכות אלא בתרבויות, ואלה מנוגדות אחת לרעותה ניגוד כה חריף, שאין הן יכולות לדור בכפיפה אחת. אולי לא נסכים עם קביעה זו, אבל זה מה שאומר המדרש. מדובר ב'משחק סכום אפס'.
משהו מתופעה זו אנו מזהים לפעמים בזוגות ילדים תאומים: כאשר האחד שמח ובטוח בעצמו, שוקע השני בדכדוך ובהערכה עצמית ירודה, ולהפך. זו 'נדנדת התאומים' המפורסמת. האם זה ביטוי לתחרות על תשומת-הלב של ההורים, של המורים, של החברים? לאלוהי התאומים הפתרון...
בסיפור יעקב ועשו נצבעת חוויית התאומות שלהם בצבע עכור של המאבק על הבכורה. זה עניין עתיק-יומין, שחשיבותו דעכה מאד בדורנו.
ועל התחרות בין יעקב לעשיו אומר רש"י: "לא יִשְׁווּ בגדולה; כשזה קם זה נופל". הוא תומך את הרעיון באותה השוואה בין צור לירושלים, וכך הוא אומר: "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים."