וְכֵן אָמַר [רַב] שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, לֹא תִּשְׁכְּחוּ עַצְמְכֶם לְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, אֶלָּא הִזָּהֲרוּ לִקְרוֹת בָּהֶן וְלִשְׁנוֹת בָּהֶן. וְאִם תַּעַסְקוּ בָּהֶן, אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ בְּקָרְבָּנוֹת אַתֶּם עוֹסְקִים.
וְאִם רְצוֹנְךָ לֵדַע, בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְאֶה לִיחֶזְקֵאל אֶת צוּרַת הַבַּיִת, מָה הוּא אוֹמֵר? "הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית" (יחז' מג י). אָמַר יְחֶזְקֵאל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד עַכְשָׁו אָנוּ נְתוּנִים בַּגּוֹלָה בְּאֶרֶץ שׂוֹנְאֵינוּ, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי לֵילֵךְ וּלְהוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל צוּרַת הַבַּיִת, וּכְתֹב (אוֹתָהּ) לְעֵינֵיהֶם, וְיִשְׁמְרוּ "אֵת כֹּל צוּרוֹתָיו וְאֶת כָּל חֻקּוֹתָיו"? (יחז' מג יא). וְכִי יְכוֹלִין הֵן לַעֲשׂוֹת?! הַנַּח לָהֶם, עַד שֶׁיַּעֲלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לִיחֶזְקֵאל: וּבִשְׁבִיל שֶׁבָּנַי נְתוּנִים בַּגּוֹלָה, יְהֵא בִּנְיָן בֵּיתִי בָּטֵל?! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּדוֹל קְרִייָתָהּ בַּתּוֹרָה כְּבִנְיָנָהּ. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, וְיִתְעַסְּקוּ לִקְרוֹת צוּרַת הַבַּיִת בַּתּוֹרָה. וּבִשְׂכַר קְרִייָתָהּ שֶׁיִּתְעַסְּקוּ לִקְרוֹת בָּהּ, אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ הֵם עוֹסְקִין בְּבִנְיָן הַבַּיִת.
תנחומא
תרבות חז"ל מוצגת לפעמים כמהפכה, שהניחה בצד את מצוות הקרבנות, וטיפחה מצוות חליפיות להן, כמו התפילה. האמת מעט שונה. אכן, תרבות חז"ל התחילה לפרוח לאחר חורבן בית שני, כאשר המקדש, מצוות הקרבנות ומעמד הכוהנים הפכו ללא רלבנטיים. אבל התקוות לבניין מקדש חדש ולחידוש עבודת הקרבנות עוד פעמו בעם זמן רב, ואצל זרמים שונים בעמנו – עד היום. כמאה שנה לאחר חורבן הבית נולדה לרגע תקווה מעשית לבניין המקדש, בראשית ימי שלטונו של אדריאנוס קיסר, אך עד מהרה דעכה תקווה זו, והיא נמחתה בנחלי הדם של מרד בר כוכבא.
לו סברו חז"ל כי אבד הכלח על מצוות המקדש והקרבנות, וכי אין מה להתרפק על זכרון העבר, היו המשנה והתלמוד נראים אחרת. עוד מאות רבות בשנים נכתבו הלכות בנושאים אלה, גם אם כל תקווה מעשית לבניין המקדש לא נראתה באופק.
רב שמואל בר אבא, מראשוני אמוראי בבל, מאה 2-3 לספ', מזהיר את בני עמו משכחת המקדש ומצוותיו. הוא רואה בלימוד מצוות התורה העוסקות בכך תחליף אמיתי לעבודת הקרבנות, ומי שיקרא, ישנה ויעסוק במצוות אלה, אלוהים יראהו כמי שקיים אותן בפועל.
הדוגמה ששמואל מביא מהתנ"ך היא קבוצת פרקים גדולה בספר יחזקאל, העוסקת בפרטי פרטים במבנה המקדש. יחזקאל שייך כבר ליהודים היושבים בבבל, והוא בן למשפחת כוהנים. שמואל סבור, שיחזקאל לא היה עוסק בפרטי המקדש אלמלא ראה בעיסוק זה מצווה גדולה לא פחות מהקרבת הקרבנות של העבר. שמואל מחבר דיאלוג בין יחזקאל לאלוהים, שבו שואל הנביא את האל מדוע לעסוק במשהו כל כך לא רלוונטי לזמנו. העיסוק הזה, לדעתו של יחזקאל, אפילו מסוכן, שכן עמנו יושב בקרב שונאים, וטיפוח הפנטזיה על בניין המקדש עלול להגביר את שנאת הגויים כלפינו. יחזקאל סבור, כי עדיף להמתין לחלון ההזדמנויות שייפתח בעתיד, לעלות לארץ ישראל תחילה, ורק לאחר העלייה לחזור לרעיון בניין המקדש. אלוהים סבור אחרת, ואומר: "גָּדוֹל קְרִייָתָהּ בַּתּוֹרָה כְּבִנְיָנָהּ". אם יתמידו היהודים בלימוד ובעיסוק במצוות המקדש, יראה זאת האלוהים כאילו שבו ובנו את המקדש.
יתכן ובעמקי לבו יודע שמואל, כי החלום על בניין המקדש השלישי עתיד להתגשם רק בעתיד הדמיוני של ימות המשיח, ובכל זאת הוא רוצה להמשיך ולטפח את הדיונים ההלכתיים בנושא הקרבנות, בנושא המקדש ובנושא הרְגָלִים, ועובדה – התלמוד מרכז בסדר קודשים הלכות רבות בנושאים אלה, 'כְּאִלּוּ' או-טו-טו חוזרים לעבודת המקדש.
תחליף אחר לעבודת הקרבנות הם סדרי התפילה שהלכו והתעצבו בתקופת המשנה והתלמוד. הקשר בין סדרי התפילה לעבודת הקרבנות מובהק מאד, וכמה מתפילות הקבע בסידור שלנו, כמו שחרית, מנחה וערבית, שאבו את שמותיהן משמות הטקסים שהיו נהוגים לאורך היום בבית המקדש.