הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ, לֶחָבַר, מָה יֹאכַל - נוֹתְנוֹ אֶת הַמַּאֲכָל לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה, וְהַלָּה, הַמֻּדָּר, מֻתָּר בָּהּ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בָּעִיר בֵּית חוֹרוֹן, שֶׁהָיָה אָבִיו נוֹדֵר הֵימֶנּוּ הֲנָאָה, וְהָיָה הַבֵּן מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְרָצָה שֶׁאָבִיו יִהְיֶה בִּסְעוּדַת הַנִּשּׂוּאִין. מֶה עָשָׂה? אָמַר לַחֲבֵרוֹ: חָצֵר וּסְעוּדָה נְתוּנִים הִנָּן לְפָנֶיךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּבֹא אַבָּא, וְיֹאכַל עִמָּנוּ בִּסְעוּדָה. שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ רָצָה לְהַפְקִיעַ אֶת הָאִסּוּר שֶׁעַל יְדֵי הַנֶּדֶר, שֶׁיּוּכַל גַּם אָבִיו לְהִשְׁתַּתֵּף בַּסְּעוּדָה.
אָמַר הַמְקַבֵּל: אִם שֶׁלִּי הֵם - הֲרֵי הֵם מֻקְדָּשִׁין כֻּלָּם לַשָּׁמַיִם (לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ)! אָמַר לוֹ הַנּוֹתֵן בְּכַעַס: וְכִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שֶׁלִּי, שֶׁתַּקְדִּישֵׁם לַשָּׁמַיִם?! אָמַר לוֹ: נָתַתָּ לִי אֶת שֶׁלְּךָ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךְ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, וּמִתְרַצִּין זֶה לָזֶה בְּתוֹךְ כָּךְ, וִיהֵא עָווֹן שֶׁל הַנְּדָרִים תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁהִסְכִּים וְגָרַם לְכָךְ שֶׁיַּעַבְרוּ עַל הַנֶּדֶר, כְּלוֹמַר, בְּרֹאשִׁי. בְּעִקְּבוֹת אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַתָּנָה, שֶׁאֵינָהּ עִם הַסְכָּמָה פְּנִימִית שֶׁל הַנּוֹתֵן, עַד כְּדֵי, שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ הַמְּקַבֵּל, תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת - אֵינָהּ מַתָּנָה.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
המדרש פותח בהלכה, או בהמלצה מה לעשות במצב מאד רגיש ובעייתי, הקשור בנדר הנאה שנודר אדם. על פי הפתיחה, מדובר באדם שמדיר את חברו מהנאה כלשהי מרכושו, כמו אב המדיר את בנו מירושה. מגיע רגע, שהמדיר חש באסון העלול ליפול על חברו, כמו התרוששות, והוא מתחרט על שהדיר אותו מנכסיו, כך שאינו יכול לעזור לו כעת. הפתרון העדיף הוא, כמובן, התרת הנדר, אך במדרשנו הקטן זו אינה אופציה בכלל. פתרון אחר, דחוק, אך הומני, הוא העברת חלק מנכסי המדיר לאדם שלישי, כזה שיוכל להציע הוא עצמו סיוע לנצרך, שכן כעת הנכס כבר אינו הנכס של המדיר. האפשרות שהצעה זו תפתור את הבעיה תלויה בהסכמת שני הצדדים – נותן המתנה ומקבלה, לאיזו מטרה העובר הנכס מיד ליד.
אם נקרא בתשומת לב את הסיפור, שחז"ל פורשים בפנינו כדי להמחיש את הדבר, נסכים כי זה אינו בדיוק המקרה המדובר.
אותו אדם, שחי בבית חורון, היה לו סכסוך עם אביו, והאב – הוא שנדר ממנו הנאה, כלומר החליט שלא ייהנה לעד מנכסי בנו. מגיע רגע, שהבן עומד להשיא את הנכד, וצר יהיה לו מאד, אם אביו ייעדר מהמסיבה. ביודעו, כי האב יעמוד בנדרו, ולא יגיע לחתונה בשל אותו נדר שלו, חושב הבן כיצד יאפשר לאביו ליטול חלק באירוע השמח בלי להפר את נדרו. הבן הוא שבוחר בפתרון המעניין הזה, של הענקת החצר והסעודה שלו במתנה לשכנו. כעת, אם יֵדַע האב על המעשה, ירגיש חופשי להגיע לחתונה, לשמוח עם נכדו, ואולי אפילו להתפייס עם בנו.
העסק מסתבך, כאשר השכן, שקיבל במתנה חצר וקייטרינג מפואר, מחליט שמתנה זה מתנה, ובמקום להעמיד מסיבת חתונה יפה ועליזה, הוא מכריז על כל הנכס כהקדש. מרגע זה אין אפשרות לקיים את מסיבת החתונה, ותכניתו של בעל הנכס המקורי מתפוגגת למעצבה. האיש כועס, ובצדק. הוא חשב מחשבה חומלת, והאמין כי שכנו מזדהה עם מטרותיו שלו, בעוד שהשכן נעשה לפתע 'חסיד', והוא טוען, כי מתנה צריכה להינתן בלב שלם, מתוך הבנה, שמקבל המתנה יכול באמת לעשות בה ככל העולה על רוחו!
מדהים לקרוא בַּסֵיפָא של המדרש, שדעתם של החכמים היא כדעתו של השכן המאכזב: 'כָּל מַתָּנָה, שֶׁאֵינָהּ עִם הַסְכָּמָה פְּנִימִית שֶׁל הַנּוֹתֵן, עַד כְּדֵי, שֶׁאִם הִקְדִּישָׁהּ הַמְּקַבֵּל, תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת - אֵינָהּ מַתָּנָה'. האם השכן לא הסכים ולא הזדהה מלכתחילה עם רגשותיו של האיש? ואם כך, מדוע לא סֵרֵב לקבל את המתנה? טענתו, כאילו בהסכמתו למעשי שכנו הוא לוקח חלק באשמה של הפרת הנדר, נשמעת צולעת למדי.
חז"ל, שבחרו הפעם, לדעתי, בצד הלא נכון, לא היתה להם, ככל הנראה, כל בעיה עם הפתרון העקום של מכירת כל החמץ לגוי ערב פסח במחיר מצחיק, וקנייתו מהגוי באותו מחיר אחרי הפסח. האם גם במקרה זה הם היו מסכימים שהגוי יחליט לעשות עסק טוב, למכור את החמץ למישהו אחר, וליהנות מהרווח?