על אחד מפסוקי הקללה בספר דברים: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". (דברים כ"ח ס"ו) מפורש במסכת שקלים:
"אָמַר רַבִּי חָנִין: 'וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלוּיִים לְךָ֖ מִנֶּגֶ֑ד' - זֶה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ לוֹ חִיטִּים לַשָּׁנָה [שאינו בטוח שיהיו לו חיטים בשנה הקרובה]. 'וּפָֽחַדְתָּ֙ לַיְ֣לָה וְיוֹמָ֔ם' - זֶה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִן הַסִּידָקִי [קונה חיטים מעט מעט, כל פעם שיש לו קצת כסף]. 'וְלֹ֥א תַֽאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ' - זֶה שֶׁהוּא לּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטָר [שאין לו חיטים כלל, וקונה לחמו מן האופה לפני כל סעודה]".
ירושלמי שקלים עפ"י שטיינזלץ
נתחיל בפסוקי הקללה של ספר דברים, ונצטט מעט יותר ממה שמופיע בראש הדף:
טו וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ: טז אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:... סג וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: סד וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ, וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ, עֵץ וָאָבֶן: סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ: סו וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: סז בַּבֹּקֶר תֹּאמַר: מִי יִתֵּן עֶרֶב, וּבָעֶרֶב תֹּאמַר: מִי יִתֵּן בֹּקֶר, מִפַּחַד לְבָבְךָ, אֲשֶׁר תִּפְחָד, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ, אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
זה, כמובן, רק מבחר מצומצם מהקללות שאלוהים מאיים לקלל בהם את בני ישראל, אם לא יעשו את מצוותיו. לעומת 14 פסוקים של ברכות, אלוהים חוגג את הקללות בהתפרעות של 54 פסוקים! מה הפלא, שבני ישראל פזלו כל העת לכיוון אלטרנטיבות פחות מאיימות?
סל הקללות האינסופי של אלוהים, שלבטח נכנס לספר השיאים של גינס, כולל מלחמות ומחלות, גלות והתמעטות אוכלוסיה. המדרש שלפנינו עוסק במכות היום-יום החומרי, שגם בעיתות של שלום, כשמגיפות אינן מאיימות, הן יכולות להמאיס על בן אדם את חייו.
פסוקים מ"ג-מ"ד מראים לאיזה שפל מדרגה יכול אדם לרדת מבחינה כלכלית:
הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה, וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. מד הוּא יַלְוְךָ, וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב.
העולם העתיק כבר הכיר את המכה הכרוכה בלקיחת הלוואות. מי שלווה כסף, ואינו מצליח לגייס את החזר החוב, מסתכן בנפילה לעבדות. כל עוד אתה בצד המלווה ולא בצד הלווה, אין לך מה לחשוש מהשתעבדות למישהו אחר, אבל הגלגל יכול להתהפך, ואפילו הגר אשר בקרבך יכול לשגשג בעסקיו, בעוד אתה הולך ושוקע. כשאתה עבד – אינך אדון, לא רק לצרכיך החומריים, אלא גם לזמן שלך, השייך למישהו אחר.
פסוק ס"ו הוא הפסוק המעניין את חז"ל כאן, והם דורשים אותו כך:
'וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלוּיִים לְךָ֖ מִנֶּגֶ֑ד' - זֶה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ לוֹ חִיטִּים לַשָּׁנָה [שאינו בטוח שיהיו לו חיטים בשנה הקרובה]. הדאגה ליום המחר עלולה לעורר בדואג אגירה כפייתית, גם כאשר אין סימנים למחסור הקרב ובא. את התופעה הזאת מצאנו לעתים אצל שורדי שואה, שאותה אגירת מזון כפייתית הטילה צל כבד על היום-יום שלהם.
'וּפָֽחַדְתָּ֙ לַיְ֣לָה וְיוֹמָ֔ם' - זֶה שֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִן הַסִּידָקִי [קונה חיטים מעט מעט, כל פעם שיש לו קצת כסף]. זה כבר מחסור של ממש. חיים 'על הקשקש', מן היד לפה. אין שום יכולת לחסוך, או שאבד האמון בחיסכון. מה שהרווחנו היום – מוציאים היום. ואם לא נמצא עבודה מחר? ואם לא נהיה בריאים מחר? חשרת ענני דאגה מעיבה גם על שלוות רוחם של אלה. בנוסף לדאגות ליום המחר, אין אלה החיים מן היד לפה יכולים לקנות בזול כמויות גדולות של מצרכים, מה שמחליש עוד יותר את כוח הקנייה שלהם. אגב, הסִידָקִי הוא החנווני, זה שיש לו חנות סדקית, מושג שכמעט עבר מן העולם, אך הוא היה נפוץ מאד בתקופות הצנע.
'וְלֹ֥א תַֽאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ' - זֶה שֶׁהוּא לּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטָר [שאין לו חיטים כלל, וקונה לחמו מן האופה לפני כל סעודה]. הפלטר הוא האופה, זה שכל אלה, שאין להם מאגרי גרעיני חיטה בבית, נאלצים לבוא אליו יום יום ולקנות לחם מוכן, מה שמייקר עוד יותר את הוצאותיהם.
ואין דומה מי שיש לו חיסכון בבנק, והוא אינו נוגע בו, והוא מפרנס עצמו מרווחי ההווה שלו, לזה שהוצאותיו היומיומיות דומות של חברו, אך אין לו אותה קופת ביטחון לעת צרה, שנותנת לו קצת יותר רוגע.