וַתָּקָם חַוָּה, וְתֵצֵא הַחוּצָה, וְתִפֹּל עַל פָּנֶיהָ אַרְצָה, וַתֵּבְךְּ, וְתֹאמַר: חָטָאתִי, אֱלֹהַי, חָטָאתִי, אֲבִי-כֹּל! חָטָאתִי לְךָ, חָטָאתִי לְמַלְאָכֶיךָ, בְּחִירֶיךָ, חָטָאתִי לַכְּרוּבִים וְלַשְּׂרָפִים, חָטָאתִי לְכִסְּאֲךָ הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹט, וְכֹל הַחֲטָאִים בָּאוּ לָעוֹלָם בִּגְלָלִי! וְחַוָּה עוֹדֶנָּה כּוֹרַעַת וּמִתְפַּלֶּלֶת, וְהִנֵּה מַלְאַךְ יְיָ בִּדְמוּת אִישׁ בָּא אֵלֶיהָ, וַיְקִימֶהָ, וְיֹאמַר: קוּמִי, חַוָּה, מִתְּשׁוּבָתֵךְ, כִּי הִנֵּה נִשְׁמַת אָדָם אִישֵׁךְ יוֹצֵאת מִגְּוִיָּתוֹ! קוּמִי וּרְאִי אֶת נִשְׁמָתוֹ הָעוֹלָה אֶל עוֹשָׂהּ!
וַתָּקָם חַוָּה, וְתִמָּח בְּיָדָהּ אֶת דִּמְעָתָהּ מֵעַל פָּנֶיהָ. וַתַּבֵּט אֶל הַשָּׁמַיִם, וַתֵּרֶא, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ בָּא עַל אַרְבָּעָה נְשָׁרִים מְאִירִים – לֹא יוּכַל יְלוּד אִשָּׁה לְהַגִּיד הֲדָרָם וְלִרְאוֹת אֶת פְּנֵיהֶם, וּמַלְאָכִים הוֹלְכִים לִפְנֵי הָרֶכֶב. וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אָדָם אֲבִיכֶם שׁוֹכֵב שָׁם, עָמַד הָרֶכֶב, וְהַשְּׂרָפִים בֵּין אֲבִיכֶם וּבֵין הָרֶכֶב. וָאֵרֶא וְהִנֵּה מַחְתּוֹת זָהָב וְשָׁלוֹשׁ כַּפּוֹת, וְכֹל הַמַּלְאָכִים, וּלְבוֹנָה בִּידֵיהֶם, לָקְחוּ אֶת הַמַּחְתּוֹת, וַיָּבוֹאוּ בְּחִפָּזוֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ, וְיִפְּחוּ עֲלֵיהֶן, וְעָנָן הַקְּטֹרֶת עָלָה, וַיְכַס אֶת הָרְקִיעִים. וַיִּפְּלוּ הַמַּלְאָכִים, וְיִשְׁתַּחֲווּ לָאֵל, וְיִקְרְאוּ, וְיֹאמְרוּ: יָהּ, אֵל קָדוֹשׁ, סְלַח לְאָדָם, כִּי צַלְמְךָ הוּא מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ!
וַאֲנִי, חַוָּה, רָאִיתִי שְׁתֵּי תְּמוּנוֹת פְּלָאִים גְּדוֹלוֹת וְנֹרָאוֹת עוֹמְדוֹת לִפְנֵי יְיָ. וְאֵבֶךְ מִפַּחַד, וְאֶקְרָא לִבְנִי, לְשֵׁת, וְאֹמַר: קוּם, שֵׁת, מֵעַל גְּוִיַּת אָדָם אָבִיךָ, וּבוֹא אֵלַי, וְרָאִיתָ אֵת אֲשֶׁר לֹא רָאֲתָה עֵין אָדָם מֵעוֹלָם!
וַיָּקָם שֵׁת, וַיִּגַּשׁ אֶל אִמּוֹ, וְיֹאמַר אֵלֶיהָ: מָה לָךְ, וְלָמָּה תִּבְכִּי? וְתֹאמַר לוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ, וּרְאֵה – שִׁבְעַת הָרְקִיעִים פְּתוּחִים, וּרְאֵה בְּעֵינֶיךָ נִשְׁמַת אָבִיךָ נוֹפֶלֶת עַל פָּנֶיהָ, וְכֹל הַמַּלְאָכִים מִתְפַּלְּלִים בַּעֲדָהּ, וְאוֹמְרִים: סְלַח לוֹ, אֲבִי-כֹּל, כִּי צַלְמְךָ הוּא!...
סֵפֶר אָדָם וְחַוָּה
התפיסה של עליית הנשמה אל השמיים ברגע מותו של אדם הלכה והתפתחה בתקופת בית שני. התנ"ך ממעט בתיאורים מעין אלה, ורובו של המעט המצוי בתנ"ך הוא יותר מטאפורי או פיוטי, ולא תיאור, המזכיר תיאורי מציאות. ספר אדם וחוה, אחד מן הספרים החיצוניים, מספק לתפיסה המאוחרת הזאת הרבה פרטים. כמה מהם נוכחים בקטע הקצר המופיע בדף זה.
זהו, למעשה, תיאורו של המוות הראשון, יום מותו של אדם, כמסופר על ידי חוה, שהיתה נוכחת בעת התרחשות הדברים. ברגע המוות יוצאת הנשמה מגוויית הנפטר, ועולה השמימה, אל האלוהים. רכב אש מפואר, רתום לארבעה נשרים מאירים, יורד משמים, ומלאכים הולכים לפניו. חוה אומרת כי לא יוכל ילוד אשה לראות את פניהם, כלומר – היא קיבלה בונוס מיוחד, מה שלא יינתן לשאר בני האדם. המלאכים מקיימים טקס של הבערת לבונה על מזבח, ענן קטורת עולה ומכסה את הרקיעים. אם רקיע היא מילה נרדפת לשמיים, מהם הרקיעים? על כך התווכחו חז"ל לא מעט. בתלמוד הבבלי, זמן רב אחרי כתיבת ספר אדם וחוה, מובאת דעת רב יהודה שקיימים שני רקיעים: השמיים ושמי השמיים. ריש לקיש סבר, לעומת, שישנם שבעה רקיעים, והתלמוד מפרט את שמות הרקיעים ואת הנעשה בכל אחד מהם. רעיון זה, של חלוקת השמים לשבעה רקיעים, מופיע כבר בספר אדם וחוה.
מסתבר שנשמת האדם עולה אל אלוהים לעמוד לפניו במשפט. המלאכים מבקשים מאלוהים שיסלח לאדם על חטאיו, כי הוא נברא בצלם האל. חוה, הנפעמת מהמראות, מזמינה את שת בנה, העומד עדיין על גווית אביו, להצטרף ולחזות גם הוא בנשמה, הנמצאת כבר למעלה, בין שבעת הרקיעים, ועומדת לפני האל.
מה יקרה אחרי כן? אשאיר אתכם במתח...
הרעיון של הנשמה, היכולה להיפרד מהגוף ברגע המוות, ויש לה קיום גם אחרי מות האדם, היה קיים כבר בדתות קדומות, כמו במצרים העתיקה. התנ"ך כמעט ואינו עוסק בנושא, אך פסוק אחד חשוב מבראשית מצביע על אפשרות קיומו של רעיון זה, של נפרדות הגוף החומרי מהנשמה, גם באמונה העברית הקדומה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב ז).
נוסיף עוד, כי בהמשך מופיע רעיון נוסף, והוא השיבה לתחייה באחרית הימים:
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים וַיֹּאמַר: אָדָם, אָדָם! וַתַּעַן הַגְּוִיָּה מִן הָאֲדָמָה, וַתֹּאמַר: הִנְנִי, אֲדֹנָי! וַיֹּאמַר אֵלֶיהָ אֱלֹהִים: הֵן אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. וְעַתָּה הִנְנִי מַבְטִיחֲךָ שֵׁנִית עַל הַתְּקוּמָה. הָקֵם אָקִים אוֹתְךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, בְּעֵת תְּקוּמַת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר מִזַּרְעֲךָ הוּא.
נשים לב: הנשמה כבר נפרדה מגופו של המת, אך הגווייה עדיין מדברת!