הַתּוֹרָה נִקְרָא אֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה כ"ג, כ"ט): "הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ" וגו', וּכְמוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱחֹז אֵשׁ בְּלִי לְבוּשִׁין, כָּךְ הַתּוֹרָה נִקְרָא אֵשׁ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לֶאֱחֹז אוֹתָהּ בְּלִי כְּלִי, לָכֵן הֻצְרְכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים וְכֵלִים. וְהִנֵּה לִפְעָמִים נִקְרֵאת הַתּוֹרָה מַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ"ה, א'): "הוֹי, כָּל צָמֵא, לְכוּ לְמַיִם". וְלִכְאוֹרָה אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שְׁנֵי הַבְּחִינוֹת בַּתּוֹרָה - אֵשׁ וּמַיִם - שְׁנֵי הֲפָכִים? זֶה אֵינוֹ יָכוֹל, כִּי אִם הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, כְּמַאֲמַר רז"ל: שָׁמַיִם - אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁעֵרְבָן הקב"ה זֶה בָּזֶה, וְעָשָׂה מֵהֶם שָׁמַיִם... אַךְ מַה הוּא אֵשׁ וּמַיִם? הוּא אַהֲבָה וְיִרְאָה, שֶׁהֵן הֵם עִקַּר כָּל הַתּוֹרָה, כִּי בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ לָא פָּרְחַתְּ לְעֵלָּא אֵשׁ, הוּא יִרְאָה. כְּמוֹ שֶׁיְּרֵאִים לָגֶשֶׁת אֶל הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה, כָּךְ הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא אוֹכְלָהּ אֶשָּׂא, דְּאָכְלָה כָּל אִישִׁים דְּעָלְמָא, וּמַיִם הוּא אַהֲבָה, שֶׁהַמַּיִם מְגַדְּלִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְנִמְצָא הַמַּיִם הֵם שֹׁרֶשׁ כָּל הָאֲהָבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם.
מאור עיניים – לר' נחום מטשרנוביל
'מאור עיניים' הוא ספר שנכתב על ידי רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מייסד חצר חסידית, מתלמידיו של הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. זה אחד הספרים המוערכים ביותר בספריה החסידית.
בקטע זה מדבר ר' נחום על מהותה של התורה. ננסה להסביר כמה מהרעיונות המובעים כאן:
בשני מקומות בתנ"ך נמשלת התורה, שהיא דבר ה', לאש או למים. שני סמלים אלה מייצגים מהות בסיסית ועמוקה של התורה, בהיותם חסרי צורה קבועה, ועל כן יש קושי בהגדרתם. את התורה, הנמשלת לאש ומים, קשה לתפוס, ואחת הדרכים להקל על הלומד היא לגשת אל התורה, כשהיא עטויה לבוש, המקנה לה צורה, או נתונה בכלי. לבושים וכלים אלה מקלים עלינו להבין את התורה, אך (ודבר זה אינו נרמז בקטע) הם גם שמים מסך בינינו לבין התורה. זו המגבלה האנושית שלנו. אין אנו יכולים לאחוז בתורה ללא הלבוש או הכלי, כשם שאין אנו יכולים לאחוז באש ישירות. תמיד עלינו לזכור שמהותה של התורה עמוקה יותר ממה שאנו תופסים מבעד ללבוש שלה.
המשלת התורה לאש ולמים מעלה תהיה – הלא אש ומים הן שתי ישויות מנוגדות. מה יש בכל אחת מהן, שאין בשניה, וכיצד הן דרות בתורה בכפיפה אחת?
האש מסמלת את המהות של התורה, המעוררת יראה, גם במובן של פחד. הפסוק מדברים ד' אומר על אלוהים: "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא". קנאותו המפחידה של אלוהים בולטת מאד בסיפורי התורה. יש לו פרצי זעם, הוא כועס, נוקם ומעניש. אבל זה רק צד אחד, מאפיין אחד של אלוהים ושל תורתו. המים מסמלים את יסוד האהבה ואת החיים. כמו שהמים מזינים את הטבע ואת בני האדם, ובתרבותנו הם קשורים עם רגשות חיוביים, כך גם התורה – יש בה מיסוד האהבה, וכך ניתן לגשת אליה באהבה, ולשאוב ממנה השראה לאהבה.
אם תרבויות עתיקות שונות דיברו על ארבעה יסודות המרכיבים את העולם – אדמה ומים, אש ורוח (וישנן רשימות מעט שונות במיתוסים שונים), ר' נחום בוחר לאפיין את התורה ואת אלוהים בשני היסודות אש ומים, ולתאר את הגישה הנכונה של האדם אל התורה ואל האל בשתי הנגזרות של האש והמים – היראה והאהבה.
האמנם קיימת האפשרות, שהאש והמים ישכנו יחדיו? האם ניתן ללמוד את התורה ולעבוד את ה' גם באהבה וגם ביראה? ר' נחום מזכיר את המדרש של רש"י על בראשית א': 'ויקרא א-להים לרקיע שמים - אש ומים שערבן זה בזה, ועשה מהם שמים'. זה מדרש יפה על מקורה של המילה המיוחדת 'שָׁמַיִם'. אלוהים ערבב את שני היסודות המנוגדים האלה, ועשה מהם ישות אחת, שמיימית.
חיי אדם רצופים חוויות של ערבוב מעין זה. אחת הדוגמאות הקלאסיות ביהדות להכרח שלנו, בני האדם, לחיות גם את האש וגם את המים, היא מקומם של הדין ושל החסד בחיינו החברתיים. בלי שני הקצוות האלה אי אפשר לחיות. לפעמים הם מתנגשים זה בזה, ולפעמים הם מאזנים זה את זה. גם הרגש והשכל הם שני קצוות כאלה, שאנו זקוקים לשניהם. גם המתינות וההתלהבות משרתות אותנו בדרך דומה.