וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף, וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי! וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ, בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים? וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ, וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת, וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִמִּי! וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס, וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס הַחוּצָה, וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ! בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי, וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים, וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר (בראשית ל"ט)
סיפור יוסף ואשת פוטיפר, מעבר לתפקיד שהוא ממלא בעלילה הארוכה של סיפורי יוסף, הוא אגדה עממית, שהיתה נפוצה, ככל הנראה, במצרים העתיקה, מעשיה שללא ספק היתה בנויה ממרכיבים עסיסיים ומהנים לקהל השומעים. חז"ל הרבו לעסוק בפרשיה זו, ואנו ננסה לזהות את המסרים שיוצרי המדרשים ניסו להעביר באמצעותם.
אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹסֵף הַצַּדִּיק: בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיְתָה אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר מְשַׁדְּלַתּוֹ בִּדְבָרִים. בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ שַׁחֲרִית, לֹא לָבְשָׁה עַרְבִית. עַרְבִית, לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית, אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁמַע לִי. אָמַר לָהּ: לֹא! אָמְרָה לוֹ: הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! אָמַר לָהּ: (תהלים קמו) "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים". (אמרה לו) הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת אֶת קוֹמָתְךָ! (שם) "ה' זוֹקֵף כְּפוּפִים". הֲרֵינִי מְסַמֵּאת אֶת עֵינֶיךָ! (שם) "ה' פּוֹקֵחַ עִוְרִים". נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכַּר כֶּסֶף, וְלֹא בָּא אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (בראשית לט) "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָה, לִהְיוֹת עִמָּהּ". "לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ" - בָּעוֹלָם הַזֶּה, "לִהְיוֹת עִמָּהּ" - בָּעוֹלָם הַבָּא.
בבלי יומא
מדרש זה אינו מצטיין בדמיון ספרותי מרשים. אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף באמצעות מלבושיה המתחלפים, וכשזה לא עוזר, היא מנסה לכפות עליו את המעשה האסור. יוסף נלחם באמצעות פסוקי תהלים. לא ממש משכנע. את הנימוק המכובד לסירובו, שיוסף משמיע באוזניה במקור המקראי הם משמיטים, ובזאת הם משטחים את הסיפור. דמותו של יוסף מאבדת ממרכיב התבונה המלווה אותו מרגע הגיעו למצרים. במקום זה יש לנו תלמיד חכם, שנעזר בציטוטים כדי להצדיק את מעשיו. לא משהו...
מהו דרכו של יצר הרע, כיון שרואה שאין איש עומד לנגדו ולערוך עמו מלחמה, מיד 'ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי', כי כשהיצר הרע שולט על האדם, הוא מתקן ומפאר את בגדיו, מסלסל בשערו, וזהו שכתוב 'ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי', התדבק עמי. מי שהוא צדיק מתגבר כנגדו, ועושה עמו מלחמה, מהכתוב 'ויעזוב בגדו בידה', ויעזוב אותו, ויתגבר לנגדו, וינוס מפניו כדי להנצל ממנו, שלא ישלוט עליו... (ספר הזוהר)
בגרסת הזוהר ניכר שחז"ל מבינים, שליוסף היתה התלבטות גדולה, מאבק עם יצר הרע. לבושו הנאה (כך מאמינה הגרסה הזאת) העיד על כך, שגם הוא היה מועד להתפתות. במאבקו עם יצר הרע שבתוכו, עזב את בגדו בידי אשת פוטיפר, וכך נמלט מהפיתוי.
'ואין איש מאנשי הבית' וגו' - אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע, לא היה בו איש?, תנא דבי רבי ישמעאל, אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן (ש)חולה היא, (ו)אמרה (לעצמה): אין לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה, 'ותתפשהו בבגדו לאמר' וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון; אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד, ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא רועה זונות? דכתיב 'ורועה זונות יאבד הון', מיד 'ותשב באיתן קשתו' (מברכת יעקב ליוסף, בראשית מ"ט), אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, ששבה קשתו לאיתנו, 'ויפוזו זרועי ידיו' (שם), נעץ ידיו בקרקע, ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו... תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים, כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר 'אלה תולדות יעקב יוסף', אלא שיצא שכבת זרעו מבין צפורני ידיו. (בבלי סוטה)
במדרש זה מנסים חז"ל לענות גם על השאלה, כיצד זה שיוסף נכנס לבית ריק, שהנפש החיה היחידה שהיתה בו היתה אשת אדוניו? אם כן, זה היה יום חג דתי של המצרים, וכל בני הבית הלכו לפסטיבל, מלבד בעלת הבית, שהִתְחַלְּתָה, כדי לנצל את ההזדמנות להישאר עם העבד העברי לבד בבית. ומה הציל את יוסף? מסתבר שמלחמתו ביצר הרע קיבלה סיוע מאבא. דמותו של יעקב הופיעה בחלון, והזהירה אותו מהמשגה הגדול שהוא עומד לעשות. אם יחטא עם אשת פוטיפר, יימחה שמו מהחושן העתידי, ולא יופיע בין תריסר האחים. זו, כמובן, תוספת שאינה מתיישבת עם הסיפור המקראי, שכן ברגע זה בחייו לא ידע יוסף שהוא עתיד להתאחד עם אחיו ושמצאצאיהם ייווצרו שנים עשר השבטים. גם על החושן הוא, ככל הנראה, לא שמע עדיין. הברקה נוספת של חז"ל היא השימוש בפסוק מברכת יעקב ליוסף, וייחוס קטע זה לפרשת אשת פוטיפר. לאחר הנזיפה שקיבל יוסף מדמות יעקב שבחלון הבית, 'שבה באיתן קשתו', והמבין יבין. ויותר מכך, הביטוי האניגמטי 'ויפוזו זרועי ידיו' גם הוא מיוחס על ידי חז"ל לאותו מקרה: יוסף, שהיה מתוח וטעון כל כך לקראת המעשה המיני שנמנע בזכות יעקב, היה צריך לשחרר את הזרע שכבר חיכה להתפרץ, וזה פרץ ובעבע מבין ציפורני ידיו, שהוא שתל בקרקע, וכך התרוקן יוסף ונרגע... והיכן מופיע כל הקסם הזה כמדרש, אם לא במסכת סוטה?
מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי, אמרה לו: אפשר יוסף, בן י"ז שנה, היה עומד בכל חומאו (חומו), והיה עושה הדבר הזה? הוציא לפניה ספר בראשית, והתחיל קורא לפניה מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר, (ו)אמר לה: מה אם אלו, שהם גדולים וברשות אביהן, לא כסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן, וברשות עצמו, על אחת כמה וכמה. (בראשית רבה)
דיונים תלמודיים בעניינים שבינו לבינה מדווחים ע"י חז"ל לפעמים כדיאלוגים בין 'מטרונה אחת' לאחד מהחכמים, פתיח שמראשיתו מעניק למדרש מתח מיני. היא שואלת ומאתגרת את רבי יוסי כיצד זה שיוסף, שהיה מחד צעיר ותמים ומאידך 'במלוא חומו', עמד בפיתוי? הרי זה בלתי הגיוני! לרבי יוסי יש תשובה אופיינית. כמו שבמדרש אחר הגן יוסף על עצמו בעזרת פסוקי תהלים, כאן הוא מתעלה על עצמו, פותח לפני הגברת את ספר בראשית, ומספר לה על מעשה יהודה ותמר ועל מעשה ראובן ובלהה. משני מעשים אלה למד יוסף, כי אפילו יהודה וראובן, שהיו עדיין ברשות אביהם יעקב, נתפסו על ידי התנ"ך כאחראים למעשיהם, והמקרא לא הסתיר את סיפוריהם – הוא, שעומד ברשות עצמו, יישפט לחומרה על ידי התנ"ך. ונשאלת רק השאלה מאין השיג יוסף העבד את ספר בראשית?
פעם אחת נתקבצו המצריות, ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת, וקראה ליוסף והעמידתו לפניהן. כיון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות את ידיהן. אמרה להם: ומה אתן בשעה אחת כך, אני, שבכל שעה רואה אותו, על אחת כמה וכמה (מדרש תנחומא)
מה גרם לה, לאשת פוטיפר, לחשוק בעבד העברי דווקא? חז"ל מתבססים על שבר הפסוק מבראשית, האומר: וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. על מעט גברים נאמר במקרא, שהם היו יפי תואר (אבשלום, ומי עוד?). חז"ל חוגגים על העובדה הקטנה הזאת, והם מצרפים אל אשת פוטיפר את חברותיה המצריות. במעשהָ זה של אשת פוטיפר היא בונה לעצמה מעין אליבי: גם לה היה המאבק עם יצר הרע קשה במיוחד. הסיפור החביב הזה מזכיר לנו את סרטי הסלפסטיק, שבהם הולך אדם ברחוב, פוגש באישה יפה, מסובב את ראשו כדי להמשיך להביט בה, ונחבט בעמוד.
כיון ששמע רבו (אדונו) כך, רצה להרגו, שנאמר 'ויחר אפו'. אמרה לו אשתו: אל תפסיד ממונך, הנח אותו בבית הכלא עד שתמכרהו, ותיקח את ממונך, וכל זה לא עשתה, אלא שמא יתרצה (יוסף) בה, ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו: הִתְרַצֵּה לי, והוא אומר: כבר נשבעתי (תנחומא)
עוד ניסיון לענות על השאלה הטריויאלית: מדוע לא הוציא פוטיפר את יוסף להורג? חז"ל מייחסים לאשת פוטיפר התמדה בניסיון להכניע את יוסף, והיא, על פי גרסתם זו, שמשכנעת את בעלה לשים את יוסף בבית הסוהר.
באגדה שהביא את יוסף לפני המלך, בא גבריאל בדמות איש ואמר, יצוה המלך לבדק בבגדיהם, אם בגדי האשה נקרעו, בידוע שהחזיק בה יוסף, ואם בגדי יוסף נקרעו, החזיקה היא לאונסו, ונמצא כן, ודנוהו רק להיכלא, שלא לבייש את אשת פוטיפר. וכהני מצרים דנו הדין, לכך לא קנה יוסף אדמתם ברעבון. (חזקוני, צרפת, המאה ה-13)
עוד ניסיון להסביר איך זה שמקרה הביש הזה לא הביא על יוסף את מותו. חזקוני מדמה משפט בפני פרעה. המשפט היה מסתיים בהרשעת יוסף ובהוצאתו להורג, אלמלא ארע נס, והמלאך גבריאל הופיע במשפט בדמות אדם, והציע את הפתרון הפורנזי – לבדוק בגדיו של מי נקרעו. התברר, למעלה מכל ספק, שיוסף לא תקף את אשת אדוניו, אך כדי לפייס את דעתה של הגברת, הובל יוסף את בית הכלא.