אָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים נז ט): "עוּרָה כְּבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר!". אָמַר דָּוִד: אֵין כְּבוֹדִי לִפְנֵי כְּבוֹד קוֹנִי כְּלוּם. רַבִּי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מֶה הָיָה דָּוִד עוֹשֶׂה? נוֹטֵל נֵבֶל וְכִנּוֹר, וְהָיָה נוֹתֵן לִמְרַאֲשׁוֹתָיו, וְהָיָה נִנְעָר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה מְנַגֵּן בָּהֶן, וְהָיוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים קוֹלוֹ, וְאוֹמְרִים: מָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ, הֲרֵי הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. אָמַר ר' לֵוִי: חַלּוֹן הָיָה פָּתוּחַ לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וּפָתוּחַ לַצָּפוֹן, וְהַכִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי כְּנֶגְדּוֹ, וְהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָהּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וּמְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, וְהוּא מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְהָיָה דָּוִד אוֹמֵר: "עוּרָה כְּבוֹדִי!". עַל יְדֵי מִי? עַל יְדֵי הַנֵּבֶל וְהַכִּנּוֹר. "אָעִירָה שַׁחַר". אֲנִי מְעוֹרֵר שַׁחַר, וְשַׁחַר לֹא מְעוֹרֵר לִי. וְהָיָה יִצְרוֹ מְפַתֶּה אוֹתוֹ כָּל הַלַּיְלָה. אָמַר דָּוִד: דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת עוֹמְדִין בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וַאֲנִי בַּחֲצוֹת לַיְלָה.
מדרש תהלים
מזמור כ"ב פותח בפסוק "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד". מה עניין דוד ומזמוריו עם איילת השחר? מדרש זה מניח בצד את האיילת, אותו בעל חיים עדין ואהוב, וקושר את השחר, אותה שעה קסומה שלפני זריחת השמש, עם דוד, נעים זמירות ישראל.
מזמור אחר, מזמור נ"ז, מזכיר גם הוא את השחר:
נָכוֹן לִבִּי, אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי; אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה, כְבוֹדִי, עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר!
מחומר הגלם המועט הזה עושים חז"ל מטעמים – סיפור על דוד המלך, המזמר שירות ותשבחות לאל בלילות. הוא רואה בזה עניין של כבוד. הוא מזכיר לעצמו, כי כבוד ה' נעלה בהרבה על כבודו, ועל כן אין זה יאה לו שלא לקום ולומר שירה לאל גם בלילה. דוד מתפאר בכך, שמלכים רגילים היו מאחרים בשינה עד שלוש שעות (לזריחה), בעוד שהוא ער כבר בחצות הלילה. הנבל והכינור הם כלי הנגינה של המלך, והוא מניח אותם למראשותיו לפני שהוא עוצם עיניים, מתוך כוונה להתעורר בחצות הליל ולפצוח מיד במזמורים. שירתו ונגינתו של דוד מעירים את השכנים, ובמקום לטלפן למשטרה, הם אומרים לעצמם: אם המלך מרגיש מחויבות לזמר לה' בחצי הלילה, גם אנו חייבים לעשות זאת, ונמצא כי הרגלו של דוד מושך אחריו את כל ישראל לעסוק בתורה בשעות הלילה.
חז"ל מכירים גם גרסה אחרת, המספרת שדוד היה תולה את כינורו על החלון הפתוח כלפי צפון, ובחצי הלילה היתה באה רוח צפונית, מרעידה את מיתרי הכינור ומפעילה את ה-Jukebox המלכותי של ארמון דוד. המנגינה היתה מעירה את המלך ואת כבודו, ובמקום שהשחר יעיר אותו, הוא היה מקדים ומעיר את השחר.