מְכִירַת יוֹסֵף - הַגִּרְסָה שֶׁל זְבוּלוּן

... וָאֵבְךְּ בַּמִּסְתָּרִים יָמִים רַבִּים עַל יוֹסֵף, כִּי יָרֵאתִי מִפְּנֵי אַחַי, כִּי נִדְבְּרוּ כֻּלָּם לַהֲרֹג אֶת אֲשֶׁר יְגַלֶּה הַסּוֹד. וְכַאֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ לַהֲמִיתוֹ, וָאֵבְךְּ וְאֶצְעַק אֲלֵיהֶם לְבַל יִפְשְׁעוּ אֶת הַפֶּשַׁע הַזֶּה. כִּי הֲלֹךְ הָלְכוּ שִׁמְעוֹן וְדָן וְגָד לִקְרַאת יוֹסֵף לַהֲמִיתוֹ, וְהוּא בָּכָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: חוּסוּ עָלַי, אַחַי, וְרַחֲמוּ עַל לֵב יַעֲקֹב אָבִינוּ. אַל תִּשְׁאוּ אֶת יְדֵיכֶם עָלַי לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, כִּי לֹא חָטָאתִי לָכֶם. וְאִם גַּם חָטָאתִי, עֲנֹשׁ תַּעַנְשׁוּנִי אַחַי, וְיַדְכֶם אַל תְּהִי בְּרֶצַח אֲחִיכֶם, לְמַעַן יַעֲקֹב אָבִינוּ. וְכַאֲשֶׁר דִּבֵּר יוֹסֵף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֵּבְךְּ, וְלֹא נָשָׂאתִי אֶת אֶנְקוֹתָיו, וָאָחֵל לִבְכּוֹת וְלִשְׁפֹּךְ כְּבֵדִי, וְכֹל קִירוֹת קְרָבַי חֳמַרְמָרוּ. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, וּלְבָבִי הָמָה, וְכֹל יְצוּרֵי גֵּוִי רָעֲדוּ, וְלֹא יָכֹלְתִּי עֲמֹד. וְכַאֲשֶׁר רָאָה יוֹסֵף, כִּי בָּכִיתִי עִמּוֹ, וְאֶת אֵלֶּה הַהוֹלְכִים לַהֲמִיתוֹ, וַיָרוּץ מֵאַחֲרַי, וַיִתְחַנֵּן אֲלֵיהֶם. וּבֵין כֹּה וָכֹה קָם רְאוּבֵן וַיֹּאמַר: אַל נָא, אַחַי, אַל נַהַרְגֵהוּ, נַשְׁלִיכֵהוּ בְּאֶחָד הַבּוֹרוֹת הָרֵיקִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר חָפְרוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְלֹא מָצְאוּ מַיִם. כִּי עָצַר ה' בְּעַד הַמַּיִם מִמַּלֵּא אוֹתָם, לְמַעַן יִהְיֶה מִפְלָט לְיוֹסֵף. וַיַעֲשׂוּ כֵּן עַד אֲשֶׁר מְכָרוּהוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים. וּבְכֶסֶף שְׂכָרוֹ לֹא הָיָה לִי חֵלֶק, בָּנַי, כִּי אִם שִׁמְעוֹן וְדָן וְגָד וּבְנֵיהֶם, וַיִקְּחוּ אֶת מְחִירוֹ, וַיִקְנוּ נְעָלִים לָהֶם וְלִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וַיֹאמְרוּ: לֹא נֹאכְלֶנּוּ, כִּי מְחִיר אָחִינוּ הוּא, כִּי אִם רָמוֹס נִרְמְסֶנּוּ, יַעַן אֲשֶׁר אָמַר לִמְלֹךְ עָלֵינוּ, וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו; כִּי עַל כֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר חֲנוֹךְ, כֹּל אֲשֶׁר לֹא יַחְפֹּץ לְהָקִים זֶרַע לְאָחִיו, וְחָלְצוּ אֶת נַעֲלוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו. וַאֲחֵי יוֹסֵף לֹא חָפְצוּ בְּחַיֵּי אֲחִיהֶם, וַה' חָלַץ לָהֶם נַעֲלָם אֲשֶׁר נָעֲלוּ בִּפְנֵי יוֹסֵף אֲחִיהֶם. כִּי כַּאֲשֶׁר יָרְדוּ מִצְרַיְמָה, וַיַחְלְצוּ לָהֶם נַעֲרֵי יוֹסֵף אֶת נַעֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַשַּׁעַר, וְכָכָה הִשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יוֹסֵף כַּחֹק לַמֶּלֶךְ פַּרְעֹה. וְהֵמָּה לֹא רַק הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנָיו, כִּי גַּם יָרְקוּ עֲלֵיהֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָפְלוּ אַפַּיִם לְפָנָיו, וַיִכָּלְמוּ לִפְנֵי הַמִּצְרִים, כִּי שָׁמְעוּ הַמִּצְרִים אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיוֹסֵף. וַיהִי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר, וַיֵשְׁבוּ אַחַי לֶאֱכֹל. וְאָנֹכִי לֹא אָכַלְתִּי מְאוּמָה שְׁנֵי יָמִים וּשְׁנֵי לֵילוֹת, כִּי רִחַמְתִּי עַל יוֹסֵף. וִיהוּדָה לֹא אָכַל עִמָּהֶם, וַיִשְׁמֹר עַל הַבּוֹר, כִּי יָרֵא פֶּן יָבוֹאוּ שִׁמְעוֹן וְגָד לַהֲמִיתוֹ. וִיהִי כַּאֲשֶׁר רָאוּ כִּי לֹא אָכַל, וַיְשִׂימוּנִי לְשׁוֹמֵר עָלָיו עַד אֲשֶׁר יִמְכְּרוּהוּ, וַיהִי בַּבּוֹר שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת רָעָב, וְכָכָה מְכָרוּהוּ. וַיהִי כִּשְׁמֹעַ רְאוּבֵן, כִּי נִמְכַּר בְּעֵת לֶכְתּוֹ מִשָּׁם, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִתְאַבֵּל, וַיֹאמַר: אֵיךְ אֶרְאֶה אֶת פְּנֵי יַעֲקֹב אֲבִי? וַיִקַּח אֶת הַכֶּסֶף, וַיָרוּץ אַחֲרֵי הַסּוֹחֲרִים וְלֹא מָצָא אִישׁ, כִּי עָזְבוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה, וַיֵלְכוּ אַל הֲסֻכִּיִּים בְּדֶרֶךְ הַקְּצָרָה. וַיֵעָצֵב רְאוּבֵן, וְלֹא אָכַל לֶחֶם בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָבוֹא דָּן וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֶל תֵּבְךְּ וְאַל תֵּעָצֵב, כִּי מָצָאנוּ אֶת אֲשֶׁר נֹאמַר לְאָבִינוּ. אֲנַחְנוּ נִשְׁחַט גְּדִי עִזִּים, וְטָבַלְנוּ אֶת כֻּתֹּנֶת יוֹסֵף, וְשָׁלַחְנוּ אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר: הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא? וַיַעֲשׂוּ כֵּן, כִּי אֶת הַכֻּתֹּנֶת פָּשְׁטוּ מִיּוֹסֵף כַּאֲשֶׁר מְכָרוּהוּ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בִּגְדֵי עֲבָדִים. וְאוּלָם שִׁמְעוֹן לָקַח אֶת הַכֻּתֹּנֶת, וְלֹא חָפַץ לַהֲשִׁיבָהּ, כִּי בִּקֵּשׁ לְקָרְעָהּ בְּחַרְבּוֹ, בְּקִצְפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא הֱמִיתוֹ. וַנַעֲמֹד כֻּלָּנוּ וַנֹאמַר לוֹ: אִם לֹא תִּתֵּן אֶת הַכֻּתֹּנֶת, נֹאמַר לְאָבִינוּ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ עָשִׂיתָ אֶת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. וּבְכֵן נָתַן אוֹתָהּ לָהֶם, וְהֵמָּה עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר אָמַר דָּן.

צוואות השבטים

כאשר עשרה אחים שונאים שבים הביתה אל אביהם בלי אחיהם הצעיר, אשר הושלך לָמוּת באחד הבורות, הם נושאים עמם סוד גדול ואשמה משותפת נוראה. יבוא יום, והאח המושלך יתגלה חי, וסיפור מכירתו יצטרך להחשף. האם יחזיקו כולם בגרסה מתואמת ומשותפת?

ספר צוואות השבטים פורש בפנינו את גרסתו של זבולון, עליו לא מסופר דבר בפרשת מכירת יוסף בספר בראשית. וכמובן, זבולון זוכר שהוא היה די בסדר... זבולון מציג גם את גרסתו לאחריותם האישית של חלק מהאחים למעשה הבזוי שעשו ביוסף.

על פי צוואת זבולון הוא ירא את אחיו, שהיו בכירים ממנו בגיל או במעמד, ולמרות זאת הוא העז לצאת בגלוי נגדם ולהתחנן על חייו של יוסף. שלושת האחראים הראשיים למעשה היו שמעון, דן וגד. ראובן, שלא רצה לצאת בגלוי נגדם, ניסה למנוע את הרצח, והציע להשליך את יוסף אל הבור, ככתוב בספר בראשית. את הכסף ממכירת יוסף לישמעאלים חילקו ביניהם שלושת האשמים הראשיים, ולא כל עשרת האחים. גם יהודה שמר על הבור, כי חשש שהשלישיה תחזור לרצוח את יוסף. גם זבולון עצמו, על פי גרסתו, הוצב כשומר על הבור, כי אחיו ראו שהוא לא אוכל, אות להלם שאחז בו לנוכח אלימות אחיו. את הרעיון להציג בפני יעקב את כותונת הפסים הטבולה בדם עז הציע דן. מי שהתקומם על ההימנעות מהרצח היה שמעון, זה שהוצג גם ע"י התנ"ך וגם ע"י חז"ל כאלים במיוחד, ואת זעמו הרב הוא ביקש לכלות בבגד. כאן התלכדו כל האחים נגדו, ואיימו לספר ליעקב שהם יטילו עליו בפני יעקב את אשמת מות יוסף. כאן נכנע שמעון לאחים, ומסר בידיהם את הכותונת.

אם כן, ראובן, יהודה וזבולון מקבלים בגרסה זו הנחוֹת, בעוד שעיקר האשמה מוטחת בדן, בגד ובשמעון. אבל הם היו עשרה. היכן היו אשר, יששכר, נפתלי ולוי? האם שיתפו פעולה מרוב פחד, או שמא שמחו על כך ששלושה אחים אחרים לקחו את היוזמה, וביצעו את המעשה? את הרשומון הזה לא נוכל לפתור לעולם.