רַב הוּנָא הָיָה לוֹ יַיִן בְּבַיִת רָעוּעַ אֶחָד, וְרָצָה לְפַנּוֹתוֹ מִשָּׁם, אֲבָל פָּחַד מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת. הִכְנִיס אֶת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְאוֹתוֹ בַּיִת, וּמָשַׁךְ אוֹתוֹ בְּשִׂיחָה בִּדְבַר הֲלָכָה, עַד שֶׁבֵּינְתַיִם פִּנּוּ אֶת כָּל הַיַּיִן מִשָּׁם, וְאָכֵן, אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, נָפַל הַבַּיִת. הִרְגִּישׁ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה בְּכָל מָה שֶׁנַּעֲשָׂה, וְהִקְפִּיד עַל כָּךְ.
סָבוּר הָיָה רַב אַדָּא כְּמוֹ שֶׁאָמַר ר' יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וַיֹּאמֶר: עוֹשִׂין לִי נֵס, וְלֹא יִקְרֶה לִי דָּבָר, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס - מִכָּל מָקוֹם מְנַכִּין לוֹ מִזְּכוּיוֹתָיו כְּנֶגֶד נֵס זֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ. אָמַר רַב חָנָן: מַהוּ הַכָּתוּב, הַמְּרַמֵּז עַל כָּךְ? שֶׁנֶּאֱמַר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בְּרֵאשִׁית לב, י), כְּלוֹמַר, כְּכָל שֶׁנַּעֲשׂוּ לְאָדָם חֲסָדִים מְרֻבִּים יוֹתֵר, הֲרֵי זְכוּיוֹתָיו קְטַנּוֹת וּמִתְמַעֲטוֹת.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
אם יש לך מאגר של חביות יין, היכן תשמור אותו, אם ביתך צפוף מדי? קרוב לוודאי שבאיזה מחסן. טיבם של מחסנים, אם אין הם מחסני-עסק, שסחורה נכנסת אליהם ויוצאת מהם בתדירות רבה, שהם זוכים לביקור ולבקרה לעתים רחוקות למדי, ולפעמים הם מתבלים ונעשים מסוכנים לסחורה שבהם ולנכנס אל תוכם. זהו סיפורו של רב הונא.
רב הונא הבחין במצבו הרעוע של מחסן היינות שלו קצת מאוחר מדי, והחליט לפנותו בהקדם, ולהעביר את כל היין למקום אחר. מתוך חשש אמיתי להתמוטטות המחסן בעת ההעברה עשה רב הונא מעשה מעט חסר אחריות. מתוך ביטחון בצדיקותו של חברו, רב אדא, או מתוך אמונה בזכותם של לומדי תורה בצוותא, לקח אתו רב הונא את רב אדא ידידו, והכניסו עמו אל תוך המחסן, בעוד הפועלים נכנסים ויוצאים עם חביות היין. רב הונא בטח בנס שייעשה להם, אם בזכותו של רב אדא הצדיק, או בזכות הדיון ההלכתי שקיימו השניים בעת ששהו במחסן, ואכן – כל עוד שהו בתוך הבניין ועסקו בענייני תורה והלכה, כמד הבית הרעוע על תלו. רק משנסתיימה הוצאת היין מהמחסן, יצאו השניים החוצה, ואז, ממש באותו הרגע, קרס הבניין והפך לתל חורבות.
מה חשב רב אדא על הנס שארע לו ולחברו רב הונא? התלמוד אינו מספר זאת, אבל מותר לנו להניח, כי רק ברגע זה הבין האיש, שרב הונא 'עשה עליו תרגיל', והשתמש בו מבלי ליידע אותו על הסכנה שבדבר, ולמעשה אילץ את השמים לעשות לשניהם נס. מה שמספר התלמוד הוא, שרב אדא 'הקפיד על כך', כלומר כעס.
מעבר לכעס על חברו שניצל אותו, מצטרף התלמוד ומביע ביקורת על התנהגות כזו של רב הונא, התנהגות הבונה על כך שייעשה לנו נס. מלמעלה לא אוהבים זאת, בלשון המעטה. ואם בתורת הגמול עסקינן, הרי שבנוסף לכך עולה השאלה, האם על נס שכזה אנו משלמים בדרך כלשהי. התלמוד אומר שכן. אומר רב חנן: כְּכָל שֶׁנַּעֲשׂוּ לְאָדָם חֲסָדִים מְרֻבִּים יוֹתֵר, הֲרֵי זְכוּיוֹתָיו קְטַנּוֹת וּמִתְמַעֲטוֹת, והוא מבסס את האמירה הזאת על פסוק ידוע מבראשית: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", הלא אלה דבריו של יעקב אחרי חצותו את היבוק בדרכו חזרה לארץ כנען. רב חנן דורש פסוק זה בדרך יצירתית מאד: מכל החסדים שעשית עמי, אלוהים, קטונתי, כלומר – קטנו זכויותי. אם אתה בונה על נס שייעשה לך, דע, שהדבר יֵרֵד מחשבונך לעולם הבא.
את המשאלה לא לקבל נסים, שימעיטו מזכויותו לעולם הבא, הביע ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ונעשה לו נס כזה, ומן השמים הושיטו לו רגל שולחן מזהב. הוא ראה בעיני רוחו את העולם הבא, בו הצדיקים אוכלים ונהנים על גבי שולחנות בני שלוש רגלים מזהב, בעוד הוא ורעייתו, זו שביקשה את הנס, אוכלים על שולחן בן שתי רגליים. ר' חנינא היה כל כך אהוב על היושב במרומים, שתפילתו להחזיר את המתנה נענתה, וכמו בעלי אקספרס בוצע הליך של החזרת הסחורה.
כמובן, קיימת סיבה נוספת לא להעמיד את הקב"ה בניסיון ולצפות שיעשה לנו נס, והיא, כמו שאמר ר' ינאי: 'לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בִּמְקוֹם סַכָּנָה, וַיֹּאמֶר: עוֹשִׂין לִי נֵס, וְלֹא יִקְרֶה לִי דָּבָר, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס'. את הדבר הזה יש לשנן לצעירים הרפתקניים, הסומכים על הנס, ואומרים לעצמם: לי זה לא יקרה!