רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, אַגַּב גְּזֵרַת שְׁמָד, נָחָה נַפְשׁוֹ, נִפְטַר. כֵּיצַד? הִלְשִׁינוּ עָלָיו בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְאָמְרוּ: יֵשׁ אָדָם אֶחָד בֵּין הַיְּהוּדִים, שֶׁהוּא מְבַטֵּל שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל, חֹדֶשׁ בַּקַּיִץ וְחֹדֶשׁ בַּחֹרֶף, מִמִּסֵּי הַמֶּלֶךְ, שֶׁכֵּן קָהָל גָּדוֹל זֶה הָיָה בָּא לִלְמֹד בִּישִׁיבָתוֹ שֶׁל רַבָּה בְּיַרְחֵי כַּלָּה (בַּאֲדָר וּבֶאֱלוּל), וְהַאֲשִׁימוּ אוֹתוֹ שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁיִּבָּטְלוּ אוֹתָם הָאֲנָשִׁים מֵעֲבֹדָתָם.
שָׁלְחוּ שְׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו, וְלֹא מְצָאָהוּ. בָּרַח רַבָּה וְהָלַךְ מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא, וּמְאַקְּרָא לְאַגְמָא, וּמֵאַגְמָא לִשְׁחִין, וּמִשְׁחִין לִצְרִיפָא, וּמִצְּרִיפָא לְעֵין מַיִם, וּמֵעֵין מַיִם בָּרַח וְחָזַר לְפוּמְבְּדִיתָא. בְּפוּמְבְּדִיתָא מְצָאָהוּ. וְכֵיצַד אֵרַע הַדָּבָר? הִזְדַּמֵּן שְׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ לִמְאָרְחוֹ שֶׁל רַבָּה. מֶה עָשׂוּ (לְשָׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ)? הֵבִיאוּ שֻׁלְחָן לְפָנָיו, וְהִשְׁקוּ אוֹתוֹ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִלְּפָנָיו, וְחָזַר פַּרְצוּפוֹ לַאֲחוֹרָיו, שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ נֵס זֶה בְּשֶׁל רַבָּה.
אָמְרוּ לוֹ (לְרַבָּה): מָה נַעֲשֶׂה לוֹ? הֲלֹא אִישׁ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הוּא, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִירוֹ כָּךְ! אָמַר לָהֶם: קָרְבוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, וְהַשְׁקוּהוּ כּוֹס אֶחָד, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִלְּפָנָיו, וְיִתְרַפֵּא. עָשׂוּ לוֹ כָּךְ, וְהִתְרַפֵּא . אָמַר אוֹתוֹ שָׁלִיחַ: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁהָאִישׁ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ כָּאן הוּא, שֶׁבְּוַדַּאי בְּשֶׁלּוֹ אֵרְעוּ בִּי דְּבָרִים מֻפְלָאִים אֵלֶּה. חִפֵּשׁ אַחֲרָיו וּמְצָאוֹ. אָמַר הַשָּׁלִיחַ: הוֹלֵךְ אֲנִי מִכָּאן, וְאֵינִי מַסְגִּיר אֶת רַבָּה, וַאֲפִלּוּ אִם יַהַרְגוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה (כְּלוֹמַר אוֹתִי) לֹא אֲגַלֶּה, וְאוּלָם אִם יַכּוּ אוֹתִי, אֲגַלֶּה. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים. הִתְפָּרֵק הַקִּיר. בָּרַח (רבה?) וְהָלַךְ לָאֲגַם. הָיָה יוֹשֵׁב עַל גֶּדֶם שֶׁל דֶּקֶל, וְלוֹמֵד לְעַצְמוֹ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ נֶחֱלָקִים הַחֲכָמִים בְּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בָּרָקִיעַ בַּהֲלָכָה זוֹ: בְּדִינֵי נֶגַע הַצָּרַעַת נֶאֱמַר, שֶׁאִם בַּהֶרֶת שֶׁבְּעוֹר הַבָּשָׂר קוֹדֶמֶת לְשֵׂעָר לָבָן, הַצּוֹמֵחַ בִּמְקוֹם הַבַּהֶרֶת — הֲרֵי זֶה נֶגַע טָמֵא, וְאִם שֵׂעָר לָבָן קוֹדֵם לַבַּהֶרֶת — טָהוֹר.
וְאוּלָם מָה הַדִּין אִם הָיָה סָפֵק אֵיזֶה מֵהֶם קֹדֶם? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: טָהוֹר, וְכֹל בְּנֵי הַיּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה אוֹמְרִים : טָמֵא. וְאָמְרוּ: מִי יוֹכִיחַ (כְּלוֹמַר, מִי יַכְרִיעַ בַּדָּבָר?) וְהִסְכִּימוּ כִּי יוֹכִיחַ רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת; שֶׁהָיָה גָּדוֹל מְאֹד בִּידִיעָתוֹ בַּהֲלָכוֹת אֵלֶּה.
שָׁלְחוּ מִשָּׁמַיִם שָׁלִיחַ אַחֲרָיו לָקַחַת אֶת נִשְׁמָתוֹ. לֹא הָיָה יָכוֹל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא פָּסַק פִּיו מִלִּלְמֹד. בֵּינְתַיִם נָשְׁבָה הָרוּחַ, וְנִשְׁמָע רַעַשׁ בֵּין הַקָּנִים. חָשַׁב רַבָּה, שֶׁוַּדַּאי קְבוּצַת פָּרָשִׁים הִיא. אָמַר: תָּנוּחַ נַפְשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, רַבָּה, וְלֹא יִמָּסֵר בִּידֵי הַמַּלְכוּת. וְאָז יָכוֹל הָיָה הַמַּלְאָךְ לִטֹּל אֶת נִשְׁמָתוֹ.
כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ, אָמַר רַבָּה בִּתְשׁוּבָה לַשְּׁאֵלָה בִּדְבַר הַנֶּגַע: טָהוֹר, טָהוֹר! יָצְאָה בַּת קוֹל מִמָּרוֹם וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁגּוּפְךָ טָהוֹר, וְיָצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה. נָפַל פֶּתֶק מִן הַשָּׁמַיִם בִּישִׁיבָה בְּפוּמְבְּדִיתָא, עָלָיו הָיָה כָּתוּב: רַבָּה בַּר נַחְמָנִי נִתְבַּקֵּשׁ בִּיְשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה. יָצְאוּ אַבַּיֵּי וְרָבָא וְכֹל הַחֲכָמִים לְהִתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתוֹ. לֹא הָיוּ יוֹדְעִים אֶת מְקוֹמוֹ. הָלְכוּ לַאֲגַם, וְרָאוּ צִפּוֹרִים הָעוֹמְדוֹת וּמְטִילוֹת צֵל. אָמְרוּ: נִלְמַד מִכָּאן כִּי שָׁם הוּא מָצוּי. וְאָכֵן מְצָאוּהוּ שָׁם.
סְפָדוּהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת. נָפַל פֶּתֶק מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ: כֹּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַהֶסְפֵּד יְהֵא בְּנִדּוּי, שֶׁעֲדַיִן אֵין זֶה מַסְפִּיק כְּפִי כְּבוֹדוֹ. סְפָדוּהוּ עוֹד עַד תֹּם שִׁבְעָה יָמִים לִפְטִירָתוֹ. נָפַל פֶּתֶק שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ: לְכוּ לְבֵיתְכֶם לְשָׁלוֹם!
מְסַפְּרִים: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנָּחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבָּה הָיְתָה רוּחַ סְעָרָה, וְנָשְׂאָה הָרוּחַ עַרְבִי אֶחָד, כַּאֲשֶׁר הָיָה רָכוּב עַל גָּמָל מִצַּד אֶחָד שֶׁל נְהַר פָּפָּא, וְהִשְׁלִיכַתּוּ בַּצַּד הָאַחֵר. אָמַר הָעַרְבִי: מָה זֶה שֶׁקּוֹרָה כָּאן? אָמְרוּ לוֹ: נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַבָּה בַּר נַחְמָנִי. אָמַר הָעַרְבִי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כָּל הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ הוּא, וְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי שֶׁלְּךָ, אַתָּה שֶׁל רַבָּה, וְרַבָּה שֶׁלְּךָ. מַדּוּעַ אַתָּה מַחֲרִיב אוֹתוֹ, אֶת הָעוֹלָם? נָחָה הָרוּחַ.
בבא מציעא עפ"י שטיינזלץ
שתי רשויות נאבקות על נשמתו של רבה בר נחמני. המלכות הארצית מחפשת אותו כדי להענישו על שהישיבה שהוא מקיים בפומבדיתא מושכת אליה המוני תלמידים פעמיים בשנה בירחי כלה, אלה שובתים מעבודה ומשתמטים מתשלום מיסים. הישיבה של מעלה, אותה רשות שמימית, הפלא ופלא, זקוקה לו כדי להתיר סוגיה סבוכה בענייני נגעים ואהלות (טומאה, צרעת ושאר מיני איחסה), שהוא מעיד על עצמו, שהוא המומחה מספר אחד בשמים ובארץ לנושא חשוב זה.
רבה בר נחמני, מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי, לומד תחילה על המצוד שמנהלת אחריו הרשות הארצית, והוא בורח מעיר לעיר, אך לבסוף שב לפומבדיתא, עירו שלו, והוא כמעט ונתפס, כששליח-המלך מגיע לגמרי במקרה אל בית מארחו. שם, בבית, מופעלים על השליח להטי מאגיה, שהופכים את עיניו לאחורי גופו, מה שמקשה עליו מאד לחפש קדימה. רבה לא מתלהב מהתרגיל, ומורה לאנשיו לבצע reset, ולהחזיר את המצב לקדמותו, מה שמקרב את רגע לכידתו שלו. ואכן, השליח מוצא את האפיקומן, אך קסמו האישי של רבה פועל עליו, והוא אומר, כי לא יסגיר את החכם, אלא אם כן יענוהו במכות. הוא מבקש רחמים, או משהו אחר, שיחלץ אותו מהמצב, ובאמת, מתרחש נס נוסף, קיר הבית מתמוטט, ורבה בורח אל האגם, מתיישב שם על גזע דקל וממשיך ללמוד תורה – סגולה בדוקה נגד כל מיני מרעין בישין.
הסצנה עוברת לקומה העליונה, לישיבה של מעלה, שם עסוקים החכמים ז"ל בלימוד הסוגיה המסובכת בעניין הנגעים והאהלות, שרבה כל כך מומחה בו, והם מבקשים להעלות את נשמתו של המומחה אליהם, כלומר להביא לסיום חייו עלי אדמות, ולהעבירו לרעות בשדות הציד הנצחיים. גם משמיים שולחים שליח (מלאך) להעלות את החכם בדחיפות מעלה, אך זה אינו יכול לקחת את נשמתו של הצדיק כל עוד הוא עסוק בלימוד תורה. נזכר השליח בטריק שעשה אלוהים לדוד המלך בשעתו, והוא משמיע קול רחש בקנים, הצומחים על גדות האגם. רבה, שרגישותו לסוגי הקולות הקיימים בטבע קטנה מהידע הרב שלו בענייני נגעים ואהלות, סבור, כי פרשי המלך באו לקחתו, והוא עוצר מלימודו, ומתפלל שהאל ייקח את נשמתו לפני שבני-אנוש יעשו זאת. וכך זוכה השליח לנצל את אותו רגע פז, והוא מעלה את רבה במדרגות לגן-העדן.
רבה פותר 'ציק צ'ק את הסוגיה התלמודית, וזוכה למחיאות כפיים סוערות מידי תלמידי הישיבה של מעלה. אז נזכרים הצדיקים, שהחבר'ה של פומבדיתא בוודאי מחפשים אחרי רבה, והם שולחים להקה של ציפורים, שתרחף מעל גופתו של החכם, ותסמן את מקום מותו לצוות החיפוש.
בשמיים מאד שמחים על בואו המוקדם מהצפוי של רבה, ומצפים שגם למטה, על פני אדמה, יהיה לסיום חייו אפקט דרמטי במיוחד. אֵבֶל של שלושה ימים אינו מספק את יושבי המרומים. מסיבה שאינה מצוינת בסיפור שלנו, אין להם שם בת-קול, שתודיע לבני פומבדיתא, שמגיע לו, לחכם הגדול הזה, אֵבֶל ארוך יותר, אבל פתקים יש להם לרוב (אולי גם למעלה מתקיימות בחירות מדי חצי שנה...), והם משלשלים פתק עם הוראות לביצוע. בתום שבעה ימי אבל יורד משמים פתק שני, שאומר לחכמים: או-קיי, אתם יכולים ללכת הביתה!
והיות וסיפורנו מתאפיין בכל מיני אירועים פנטסטיים, יש לנו לקינוח רוח סערה עוצמתית במיוחד, הנושאת ערבי אחד ואת הגמל שלו מעברו האחד של נהר פפא לעברו השני. לא רק אנחנו תמהים על הסיומת הזאת. גם הערבי לא מבין מאיפה זה בא לו...