מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה וְרַבִּי מַתְּיהָ בֶּן חָרָשׁ וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֵּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ, וְהִגִּיעוּ לִפְלָטוּם, וְזָכְרוּ אֵת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. זָקְפוּ עֵינֵיהֶם, וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם, וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה [דְּבָרִים יא לא]: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ, וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה". אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
ספרי דברים
ארבעה חכמים עוזבים את ארץ ישראל והולכים לחיות בגולה. הימים קשים בארץ ישראל אחרי כישלון מרד בר-כוכבא. חווית המעבר לגולה היא טראומטית. הם נזכרים בפסוק מספר דברים, ומפרשים אותו על דרך הדרש, כביטוי לתחושת האובדן הגדולה שלהם. מה שאומר הפסוק, על פי גרסתם, הוא: אם תירשו את הארץ ותשבו בה, הרי זה שקול כנגד כל המצוות והחוקים שבתורה.
אחד מארבעת החכמים המוזכרים במדרש הוא חנניה, אחיינו של ר' יהושע בן חנניה, מגדולי התנאים של יבנה. חנניה שלנו קרוי על שם סבו חנניה. על סיבה אחרת ליציאתו לגלות של אותו חנניה בן אחי ר' יהושע מספר מדרש מקהלת רבה:
חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָלַךְ לְעֵבֶר כְּפַר נַחוּם, וְעָשׂוּ לוֹ הַמִּינִים כִּשּׁוּף, וְהֶחֱזִירוּהוּ לְעִירוֹ רָכוּב עַל חָמוֹר בְּשַׁבָּת. הָלַךְ לִיהוֹשֻׁעַ דּוֹדוֹ, וְנָתַן עָלָיו שֶׁמֶן וְנִרְפָּא.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֵּיוָן שֶׁפָּגְעוּ בְּךָ הַנּוֹצְרִים, אֵין אַתָּה יָכוֹל לִשְׁהוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יָרַד לְבָבֶל וּמֵת שָׁם בְּשָׁלוֹם.
קהלת רבה
חנניה ביקר בכפר נחום, שהיה ידוע כישוב של נוצרים. כפר נחום נזכר בברית החדשה כאחד המקומות בהם פעל ישוע, וככל הנראה השפעתם של הנוצרים הראשונים על תושבי האזור נמשכה גם אחרי מות מנהיגם. חנניה שב בשבת מכפר נחום אל מקום מושבו, כשהוא רכוב על גב חמור. המדרש מספר כי עבירה חמורה זו של חילול שבת (בדומה לרכיבתו של אלישע בן אבויה על סוס בשבת) היתה בהשפעת כישוף שעשו לו המינים, הלא הם הנוצרים הראשונים. חנניה מבקר אצל דודו ר' יהושע, וזה מסיר ממנו את הכישוף בטקס, שבו הוא מושח אותו בשמן. הדוד אומר לאחיינו, שאמנם הכישוף הוסר, אך אחרי שעבר עבירה כה חמורה, אין הוא יכול להמשיך ולשבת בארץ ישראל. חנניה יורד לבבל (נשים לב, שמושג הירידה, המתאר את עזיבת ארץ ישראל, כבר היה בשימוש באותם הימים). על פי המדרש חי חנניה בבבל עד מותו הטבעי – כמאמר האגדה: "יָרַד לְבָבֶל, וּמֵת שָׁם בְּשָׁלוֹם".
וחנניה בן אחי ר' יהושע לא רק יושב בבבל וחי ומת שם בשלום. מסתבר, על פי בבלי בְּרָכוֹת, שהוא מנצל את חולשת הישוב היהודי בארץ ישראל, והוא קובע חודשים וּמְעַבֵּר שנים ממקום מושבו בבבל. כשנשלחים אליו חכמים מהארץ למחות על היוזמה, טוען חנניה, ש'לא הניח כמותו בארץ', כלומר, אין בארץ ישראל חכמים יורשים ברמה מספקת. עונים לו ש'גדיים שהנחת נעשו תיישים', וכי אם הוא יסרב לקבל את מרות חכמי א"י, ש'יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוהי ישראל'. לאחר דין ודברים חריף זה מועברת ההגמוניה מחדש לארץ ישראל, וחנניה נשאר בבל לחיות בשלום ולמות בשלום.