בְּקוֹל גָּדוֹל פָּאֲרוּ אֱלֹהִים
בִּקְהַל רַבִּים הַשְׁמִיעוּ תִּפְאַרְתּוֹ...
כִּי עֶלְיוֹן הוּא אֲדוֹן יַעֲקֹב
וְתִפְאַרְתּוֹ עַל כָּל מַעֲשָׂיו.
וְאָדָם מְפָאֵר עֶלְיוֹן יֵרָצֶה כְּמַגִּישׁ מִנְחָה,
כְּמַקְרִיב עַתּוּדִים וּבְנֵי בָּקָר,
כִּמְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ בְּרָב עוֹלוֹת,
כִּקְטֹרֶת רֵיחַ נִיחוֹחַ מִיַּד צַדִּיקִים.
מִפִּתְחֵי צַדִּיקִים נִשְׁמַע קוֹלָהּ
וּמִקְּהַל חֲסִידִים זִמְרָתָהּ.
מגלת התהילים הגדולה – מגלות ים המלח
בין פרקי התהלים שנמצאו במגילות קומראן על חוף ים המלח ישנם ארבעה מזמורים, שאינם כלולים ב-150 הפרקים הקאנוניים שבמקרא, והם קיבלו את השם 'מזמורים קנ"ב-קנ"ה'. הם היו ידועים רק מכתבי יד של התרגום הסורי של התנ"ך (הפשיטתא), בנוסף למזמור קנ"א שהשתמר גם בתרגום השבעים.
השורות שלעיל לקוחות מאחד מארבעה מזמורים אלה, הקרוי מזמור קנ"ד (154). המסר המיוחד של המזמור מצוי בשורה "וְאָדָם מְפָאֵר עֶלְיוֹן יֵרָצֶה כְּמַגִּישׁ מִנְחָה". הנה לנו הרעיון, שהפך למקובל יותר אחרי חורבן בית שני, כאשר מלאכת הקרבנות נעשתה בלתי ניתנת למימוש. הימצאותו של המזמור במגילות קומראן מחזקת את ההנחה, שהרעיון החל להתפתח עוד בימי המקדש. אנשי כת ים המלח, על פי המגילות שהשאירו אחריהם, הדירו רגליהם מבית המקדש וממעמד הכהונה ששלט בו, ואין זה מפליא, שהם החזיקו ברעיון, שניתן לעבוד את ה' בדרכים אלטרנטיביות להקרבת הקורבנות.