וְהִנֵּה מֹשֶׁה ע"ה הִגִּיעַ לְקִרְבַת הַמַּלְכוּת עַל אֹפֶן הַבָּא – כַּאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֶת הָעָם הָעִבְרִי, אֵיךְ שֶׁיִּרְבֶּה וְיִפְרֹץ לָרֹב מִדֵּי יוֹם וְיוֹם, וַיָּגָר מְאוֹד, פֶּן יִרְבֶּה מִסְפָּרָם עַל אֶזְרָחִי הָאָרֶץ, וְנוֹסָף גַּם הוּא עֲלֵיהֶם לַמַּרְבֶּה הַמִּשְׂרָה, גָּדוֹל יֶתֶר מְאוֹד. לְזֹאת הִתְחַכֵּם בְּתַחְבּוּלָה לְהַחֲלִישׁ וּלְהַמְעִיט אֶת כֹּחָם, וַיְצַו לְכָל עַמּוֹ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה, לְמַעַן לֹא יִמְלְאוּ מֵהֶם רְחוֹבוֹת עִיר, וְכָל הַבַּת יְחַיּוּן, כִּי לֹא תִּצְלַח לַמִּלְחָמָה.
וַיְהִי בְּעֵת הַהִיא, וַיִּוָּלֵד נַעַר מֹשֶׁה, וַיִּרְאוּ אֲבוֹתָיו אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, יַעֲנֶנּוּ רוּחַ בִּינָתוֹ הַמֻּפְלָא מִכָּל הַיְּלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילוֹ, וְלֹא שָׁתוּ אֶת לִבָּם לִפְקֻדַּת הַמֶּלֶךְ, וְיַאֲכִילוּהוּ מֵחֵלֶב בֵּיתָם מֶשֶׁךְ שְׁלֹשֶׁת יְרָחִים בַּסֵּתֶר, מִבְּלִי שֶׁיִּוָּדַע מִזֶּה דָּבָר. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כִּי עָמְדוּ אֲנָשִׁים לַחקֹר וְלִדְרוֹשׁ בְּכָל הַמַּטְמוֹנִים, אֲשֶׁר חָקַר הַמֶּלֶךְ, וַיִּירְאוּ מְאוֹד לְנַפְשׁוֹתָם, פֶּן יִוָּעֲדוּ הַמִּצְרִים יַחְדָּיו לְהָמִית אוֹתָם. וַיַּטְמִינוּ אֶת הַנַּעַר בְּתֵבָה, וַיַּנִּיחוּ אוֹתוֹ בַּסּוּף שֶׁעַל שְׂפַת הַיְּאוֹר, וַיָּשׁוּבוּ אֶל בֵּיתָם בְּנֶפֶשׁ נֶאֱנָחָה, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֵיהֵם לִרְאוֹת בַּעֲטֹף עוֹלָל וּבָרָעָה, שֶׁתִּמְצָא אוֹתוֹ עַל יָדָם. וַיִּתְעַצְּבוּ אֶל לִבָּם, וַיִּנָּחֲמוּ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת, וַיָּשִׂיחוּ בְּמַר נַפְשָׁם וּבִיגוֹנָם לֵאמֹר: הֲלֹא עַתָּה מוּטָל עָלֵינוּ לַעֲזֹב אֶת הַנַּעַר, אֲשֶׁר מִקֹּדֶם הָיָה מֵחוֹבֵנוּ לְכַלְכֵּל אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בַּאֲמָנָה אִתָּנוּ. יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ זֶה שְׁלֹשֶׁת יְרָחִים, הָהּ! שָׁמוּר הָיָה לָנוּ לְרָעָתֵנוּ, כִּי בְּשֶׁלָּנוּ הָיָה הַצַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה, לִרְאוֹת בְּאָבְדָן יַלְדֵּנוּ, וּבָרָעָה אֲשֶׁר כְּהַיּוֹם תִּמְצָא אוֹתוֹ. וּמָה יִכְבַּד עַל הַנַּעַר, אֲשֶׁר גָּדְלָה הַשָּׂגָתוֹ לְפִי עֵרֶךְ שָׁנָיו אָז בְּעֹנֶג וּבִכְאֵב, לִרְאוֹת עַתָּה אֶת עַצְמוֹ עָנִי וְגֹוֵעַ, וַיָּנוּדוּ לוֹ. עַד כֹּה וְעַד כֹּה, נִתְעוֹרְרָה אֲחוֹת מֹשֶׁה לָלֶכֶת חוּצָה, וַתֵּתַצַּב מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ, וְלִרְאוֹת מַה יֵּלֶד יוֹם, עַל פִּי ה', הַיּוֹדֵעַ עֲתִידוֹת.
וְהִנֵּה לַמֶּלֶךְ הָיְתָה בַּת יְחִידָה, אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ מְאוֹד, וְזֶה יָמִים רַבִּים שֶׁהָיְתָה בְּעוּלַת בַּעַל, וְלֹא הָיָה לָהּ וָלָד, אַךְ נַפְשָׁהּ כָּלְתָה לָלֶדֶת בֵּן זָכָר, לְמַעַן יָבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ עַל כֵּס הַמְּלוּכָה, וְלֹא תִּסּוֹב הַמַּמְלָכָה לְזוּלָתוֹ. מִדְּאָגָה זוֹ נָכְאָה רוּחָהּ, וַתֵּשֶׁב קְדוֹרַנִּית כָּל יְמֵי שִׁבְתָּהּ בְּבֵיתָהּ, כִּי לֹא נִסְּתָה אֶת כַּף רַגְלָהּ הַצֵּג מִקִּיר הַבַּיִת וָחוּצָה. וַיִּקָּר מִקְרֶהָּ, וַתֵּלֶךְ בְּעֶצֶם הַיּוֹם, שֶׁהוּשַׂם הַנַּעַר בַּתֵּבָה עַל שְׂפַת הַיְּאוֹר, עִם אַמְהוֹתֶיהָ, הַהוֹלְכוֹת עַל יָדָהּ, לִרְחֹץ אֶת גּוּפָתָהּ לְמִשְׁעִי בְּמֵימֵי הַיְּאוֹר. וְאַחֲרֵי רָחֲצָה, וְתֵשֵׁב לָהּ תַּחַת אֶחָד הַשִּׁיחִים, וַתֵּרֶא מִנֶּגֶד אֶת הַנַּעַר. וַתְּצַו לְהָבִיא אוֹתוֹ אֵלֶיהָ, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ, וְתִתְפַּלֵּא עַל תְּמוּנָתוֹ וּמַרְאֵהוּ, וְתַחְמֹל עַל הַנַּעַר בּוֹכֶה, וְנִכְמְרוּ נִחוּמֶיהָ, כְּאִלּוּ הִיא יְלָדַתּוּ בְּעֶצֶב. וְכַאֲשֶׁר נִתְוַדְּעָה, כִּי מִיִּלְדֵי עִבְרִים זֶה, נוֹלַד בְּעֵת שֶׁיָּצְאָה פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ הָאֲיֻמָּה וְהַנּוֹרָאָה, חִישׁ הָיְתָה נוֹעֶצֶת עִם אַמְהוֹתֶיהָ, אֵיךְ שֶׁתְּכַלְכֵּל אֶת הַנַּעַר לְהַחֲיוֹת אוֹתוֹ מִיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה, כִּי לֶהֱבִיאֵהוּ אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ לֹא בָּטַח בּוֹ לִבָּהּ. עַתָּה הָיְתָה מְבוּכָתָהּ, וַתִּקְרָא לְפָנֶיהָ אֲחוֹת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר רָאֲתָה אוֹתָהּ מִתְעַצֶּבֶת, וְתִשְׁאַל אוֹתָהּ אֲחוֹת מֹשֶׁה, אִם תֵּלֵךְ לִקְרֹאות מֵינֶקֶת הָעִבְרִית לְהָנִיק אֶת הַיֶּלֶד. וַתֹּאמַר לָהּ: הָבָה, לְכִי! וְתֵלֵךְ וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד, וְהִיא אָמְנָם לֹא יָדְעָה, כִּי הִיא אִמּוֹ, וַתַּחְשְׁבֵהָּ כְּאַחַת הַמֵּינִיקוֹת. וַתַּעַד בָּהּ לִשְׁמוֹר בַּנַּעַר וְלֶהֱנִיקָהוּ מֵחֲלָבָהּ וּלְהִשְׂבִּיעָהוּ מִשִּׁפְעַת שָׁדֶיהָ, וְעָלֶיהָ לְתִתָּן אֶת שְׂכָרָהּ.
וְזֶהוּ הָיָה מֵרְצוֹן הַבּוֹרֵא, שֶׁתִּהְיֶה תְּחִלַּת גִּדּוּל הַנַּעַר בְּבֵית אֲבוֹתָיו. וְאַחֲרֵי כֵן נִקְרָא שְׁמוֹ בִּלְשׁוֹן מִצְרִי, הָרוֹמֵז עַל הַמִּקְרֶה אֲשֶׁר קָרֵהוּ, שֶׁהָיָה מָשׁוּי מִן הַמַּיִם. עַל כֵּן נִקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, לְהוֹרוֹת עַל הַמַּיִם.
וְיִגְדַּל הַיֶּלֶד מְאוֹד יוֹתֵר לְפִי עֵרֶךְ שְׁנוֹתָיו. וַיִּגָּמַל, וַתָּשֵׁב אוֹתוֹ אוֹמַנְתּוֹ, הִיא אִמּוֹ, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לְקַחְתּוֹ מִשָּׁם, וּבְרוּחַ נְדִיבָה סְמָכַתְהוּ. וַתֵּרֶא בַּת פַּרְעֹה כִּי הַנַּעַר הוֹלֵךְ, וְנִתְעוֹרְרוּ בְּקִרְבָּהּ שֵׁנִית הֲמוֹן רַחֲמֶיהָ לַעֲשׂוֹת עִמְּדוֹ חֶסֶד וְטוֹב, וַתַּעֲרִים עָרֹם לְהַתִּיךְ לָהּ מִן הַיּוֹצֵר פֶּסֶל תַּבְנִית הַיֶּלֶד, וְתִתְעַלֵּס בּוֹ לִפְנֵי אָבִיהָ, כְּאִלּוּ הָיָה נוֹצָר בְּבִטְנָהּ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִתְכַּחֲשָׁה לְהִתְדַּמּוֹת אֶל אִשָּׁה הָרָה, וְיָלְדָה שֶׁקֶר, וְהַדָּבָר הַקָּשֶׁה, אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵי ה', נָקֵל מְאוֹד לִגְמֹר וּלְבַצֵּעַ מַעֲשֵׂהוּ.
על חיי משה - פילון האלכסנדרוני
הסיפור המקראי על לידת משה ועל הקורות אותו בילדותו הוא יפה ומרגש. הקורא את הסיפור בספר שמות עומד מול כמה שאלות לגבי פרטים, שלא הובאו לסיפור, כמו: מה הרגישו הורי משה, כשנאלצו לעוזבו בתיבה שעל היאור? מדוע לקחה בת פרעה את התינוק אליה לארמון? כיצד הצליחה בת פרעה להסתיר מפני פרעה את נסיבות מציאתו של הילד? האם כבר בלידתו ניכרו בילד תכונות יוצאות דופן? מדוע בחר אלוהים להעניק לו, למשה, שנים ראשונות כל כך מיוחדות?
על פי גרסתו של פילון, איש המאות הראשונה לפנה"ס ולספ', בלט משה התינוק כבר מרגע לידתו בתכונותיו המיוחדות. זו גם הסיבה מדוע ניסו הוריו לבטל את רוע הגזירה של פרעה, ולא להשליכו ליאור למות שם. גם לחז"ל יש מדרשים, המתארים את לידת משה כמין אירוע קוסמי מרשים. הנה אחד מהם, מדרש מאוחר, המופיע בקובץ 'כלי יקר':
וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. שֶׁנִּתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת אוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית א ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וּמִטַּעַם זֶה הִצְפִּינָה אוֹתוֹ כִּי יָרְאָה שֶׁמָּא יִרְאוּ הַמִּצְרִים הָאוֹר הַהוּא, וע"י הָאוֹר יִרְאוּ גַּם אֶת הַיֶּלֶד וּלְכָךְ הִצְפִּינָה אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּל הַיְּלָדִים, וְעוֹד שֶׁמָּא יַרְגִּישׁוּ בְּיִתְרוֹן הָאוּר כִּי הוּא הַגּוֹאֵל הַמּוֹצִיאָם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, וְאוּלַי חָשְׁבָה שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא הָאוֹר עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁתִּלְמַד מִמֶּנּוּ לְהַצְפִּינוֹ כְּמוֹ הָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּגְנַז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.
את רגשות האשמה והצער על הכורח שבהפקרת משה לחסדי היאור מתאר פילון בהרחבה.
על המניעים של בת פרעה לאמץ את משה מספר פילון, כי היא היתה בעולת בעל, אך לא הצליחה להרות. משה היה המענה לתשוקה לאימהות שלה. אמהותיה (שפחותיה) משתפות איתה פעולה. כדי להסתיר את מוצאו האמיתי של משה, יוצרת בת פרעה פסל תינוק, מעין בובה, אותה היא מציגה כבן הטבעי שלה, ואותה היא מחליפה במשה, משזה מובא אליה.
פילון אומר, כי קורות ילדותו המיוחדת של משה נקבעו על ידי אלוהים, שרצה, כי את השנים המעצבות של הגיל הרך מאד יעבור משה דוקא בבית הוריו, בסביבה עברית. פילון אומר, כי ביוגרפיה כל כך מופלאה ומיוחדת, הכרוכה במזל (ההישרדות על מי היאור, הופעת בת פרעה ברגע הנכון) ובהסתרת סוד גדול ומסוכן – הם עניין קשה, אך כשאלוהים רוצה, זה יכול לקרות.
מדוע צריך היה משה לעבור את שנות ההתבגרות שלו בארמון פרעה מלך מצרים? על זאת יספר פילון בהמשך. בקיצור: הארמון היה בית אולפנה משובח עבור הנער הצעיר, שרכש בו השכלה מגוונת, שהכינה אותו לקראת עתידו כמנהיג.