"יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים ל"ב י').
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצֵר לִבְחוּנָיו, כְּאָדָם הַנּוֹצֵר אִישׁוֹן עֵינוֹ.
וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד עָשִׁיר גָּדוֹל וּמְקֻבָּל, וְהָיְתָה לּוֹ בַּת אַחַת יְפַת תֹּאַר מְאֹד וַחֲסִידָה. וְנִשֵּׂאת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וּבְכָל לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁל נִשּׂוּאֶיהָ, לְמָחֳרָת מוֹצְאִים בַּעְלָהּ מֵת. אָמְרָה: לֹא יָמוּתוּ עוֹד בְּנֵי אָדָם עָלַי. אֵשֵׁב אַלְמָנָה וַעֲגוּנָה, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה הַמָּקוֹם וִירַחֵם.
יָשְׁבָה יָמִים רַבִּים. וְהָיָה לְאוֹתוֹ עָשִׁיר אָח עָנִי מְאֹד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה בָּנִים, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם הוּא וּבְנוֹ הַגָּדוֹל מְבִיאִין חֲבִילֵי עֵצִים מִן הַיַּעַר, וּמוֹכְרִין אוֹתָן, וּמִזֶּה הָיוּ מִתְפַּרְנְסִין הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
פַּעַם אַחַת לֹא מָכְרוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם מָעוֹת לִקְנוֹת לֶחֶם, וְלֹא אָכְלוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם. לְמָחָר מֶה הָיָה לָהֶם? הָלְכוּ בַּיַּעַר, וְנִתְעַטֵּף רוּחַ הָאָב. זָלְגוּ עֵינֵי הַבֵּן דְּמָעוֹת עַל עָנְיָם, וְתָלָה עֵינָיו לַמָּרוֹם. הִרְהֵר הַבֵּן בְּלִבּוֹ, נָטַל רְשׁוּת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ, וְהָלַךְ לִמְדִינַת דּוֹדוֹ.
וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ (שֶׁל הַדּוֹד), שָׂמַח דּוֹדוֹ עָלָיו שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְגַם אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לוֹ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל הַבָּנִים. יָשַׁב עִמּוֹ שִׁבְעָה יָמִים.
לְסוֹף שִׁבְעַת יָמִים, בָּא הַבָּחוּר לְדוֹדוֹ, וְאָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה אַחַת אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, אַל תְּשִׁיבֵנִי. אָמַר לוֹ דּוֹדוֹ: אֱמֹר בְּנִי מָה שֶׁתִּרְצֶה. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. וְכֵן עָשָׂה. אָמַר: זֹאת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, שֶׁתִּתֵּן לִי בִּתְּךָ לְאִשָּׁה. כְּשֶׁשָּׁמַע הָאִישׁ, בָּכָה, אָמַר לוֹ: אַל בְּנִי, אַל, כִּי בַּעֲוֹנֹתַי כָּךְ מִדָּתָהּ.
אָמַר לוֹ: עַל מְנָת כָּךְ. אָמַר לוֹ: אִם עַל עִסְקֵי מָמוֹנִי אַתָּה קוֹפֵץ עָלֶיהָ, אַל תִּשָּׂאֶנָּה, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה, כִּי אַתָּה בָּחוּר נָאֶה וְחָכָם, וּבַעֲצָתִי - אַל תִּסְתַּכֵּן בָּהּ. אָמַר לוֹ: כְּבָר נִשְׁבַּעְתָּ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.
רָאָה הֶעָשִׁיר הַדָּבָר, וְנִתְרַצָּה לוֹ, וּבָא לְבִתּוֹ, וְסִפֵּר לָהּ אֶת הַדְּבָרִים. כְּשֶׁשָּׁמְעָה זֹאת, בָּכְתָה וְצָעֲקָה בְּמַר נַפְשָׁהּ, וְתָלְתָה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וְאָמְרָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, תְּהִי יָדְךָ בִּי, וְאַל יָמוּתוּ כָּל אֵלּוּ עָלַי!
מֶה עָשָׂה (הַבָּחוּר)? קִדְּשָׁהּ, וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה וְקָרָא לְזִקְנֵי הָעִיר, וְעָשׂוּ כִּילָה, וְיָשַׁב הֶחָתָן בְּתוֹכָהּ.
וְנִזְדַּמֵּן לוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהוּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּקְרָאוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, אִיעָצְךָ עֵצָה נְכוֹנָה, וְאַל תֵּט מֵעֲצָתִי. כְּשֶׁתֵּשֵׁב לִסְעֹד, יָבֹא אֵלֶיךָ עָנִי לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחוֹרִים וּקְרוּעִים, יָחֵף וְיָגֵעַ, עָנִי שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָעוֹלָם. כְּשֶׁתִּרְאֵהוּ, תָּקוּם מִמּוֹשָׁבְךָ, וְהוֹשִׁיבֵהוּ אֶצְלְךָ, וְהַאֲכִילֵהוּ וְהַשְׁקֵהוּ, וְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו בְּכָל כֹּחֲךָ, וְכַבְּדֵהוּ, וְאַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לְךָ, וְתִשָּׁאֵר לְשָׁלוֹם, וַאֲנִי אֵלֵךְ לְדַרְכִּי. הָלַךְ לוֹ הַזָּקָן, וּבָא הֶחָתָן לִמְקוֹמוֹ.
יָשְׁבוּ עַל הַמִּשְׁתֶּה. כְּשֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל, בָּא אוֹתוֹ עָנִי. וּכְשֶׁרָאָהוּ הֶחָתָן, עָמַד מִמְּקוֹמוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כָּל מַה שֶׁאָמַר לוֹ הַזָּקֵן. לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה, אוֹתוֹ הֶעָנִי קָרָא לְחָתָן, הֱבִיאוֹ לַחֶדֶר, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וּבָאתִי הִנֵּה לָקַחַת אֶת נַפְשְׁךָ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, תֵּן לִי זְמַן שָׁנָה אַחַת אוֹ חֲצִי שָׁנָה. אָמַר לוֹ: לֹא אֶעֱשֶׂה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן לִי שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כִּי כְּבָר הִגִּיעַ עִתְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֵלֵךְ, וְאֶקַּח רְשׁוּת מֵאִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ: לַדָּבָר הַזֶּה אֶשָּׂא פָּנֶיךָ, וְלֵךְ, בֹּא מְהֵרָה.
הָלַךְ לַחֶדֶר, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת יְחִידָה וּבוֹכָה וּמִתְפַּלֶּלֶת לְקוֹנָהּ. קְרָא הַבָּחוּר אֵלֶיהָ, וּבָאָה לִפְתֹּחַ לוֹ. הֱבִיאַתְהוּ אֶצְלָהּ בְּחֶדֶר, הֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לוֹ. אָמְרָה לוֹ: אֲחִי, לָמָּה בָּאתָ? אָמַר לָהּ: לִטֹּל רְשׁוּת מִמֵּךְ, כִּי בָּא עִתִּי לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, כִּי הַמַּלְאָךְ בָּא וְהִגִּיד לִי, שֶׁבָּא לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. אָמְרָה לוֹ: לֹא תֵּלֵךְ, אֶלָּא תֵּשֵׁב הִנֵּה, וַאֲנִי אֵלֵךְ לוֹ, וַאֲדַבְּרָה עִמּוֹ. הָלְכָה וּמָצְאָה אוֹתוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה הַמַּלְאָךְ, שֶׁבָּאתָ לְבַקֵּשׁ נֶפֶשׁ אִישִׁי? אָמַר לָהּ: הֵן. אָמְרָה לוֹ: לֹא יָמוּת עַתָּה. כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר לָקַח" (דְּבָרִים כֹּד ה), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. אִם תִּקַּח אֶת נַפְשׁוֹ, תֵּעָשֶׂה הַתּוֹרָה פְּלַסְתֵּר. אִם תְּקַבֵּל דְּבָרַי, מוּטָב. וְאִם לָאו, תָּבוֹא עִמִּי לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּלְאָךְ, וְהָלַךְ.
בַּלַּיְלָה שָׁכְבוּ יַחַד הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, וַאֲבִי הַכַּלָּה וְאִמָּהּ בּוֹכִים בְּחַדְרָם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַלַּיְלָה, קָמוּ הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה לְהָכִין קֶבֶר לַחֲתָנָם קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כְּשֶׁקָּמוּ, שָׁמְעוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה מְשַׂחֲקִין וּשְׂמֵחִים יַחַד. נִכְנְסוּ לַחֶדֶר לִרְאוֹת הַדָּבָר, רָאוּ, וְשָׂמְחוּ, וְהוֹדִיעוּ הַדָּבָר לַקָּהָל וְהוֹדוּ לַשֵּׁם. וְזֶהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצֵר הַבּוֹטְחִים בּוֹ.
תנחומא לדברים האזינו
מעשיה מרתקת זו מזכירה את אחד הספרים החיצוניים, 'מעשה טוביה' שמו. לא כל פרטי שני הסיפורים זהים. לשרה, בת דודו של טוביה, אותה ביקש לשאת לאישה, היו שבעה (!) בעלים לפניו, וכולם מתו בזה אחר זה. טוביה לא ויתר. לעזרתו לא בא אליהו הנביא, ולא אומץ לבה של האישה, אלא המלאך רפאל. נעתיק לכאן קטע קצר אחד מ'מעשה טוביה', המספר כיצד נפטר טוביה ממלאך המוות, הקרוי בסיפור זה 'אשמדאי'.
וַיְהִי בַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לְתַקֵּן אֶת הַחֶדֶר וְאֶת הַמִּטָּה, וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ לַחֶדֶר טוֹבִיָּה וְשָׂרָה, וַיִּזְכֹּר טוֹבִיָּה אֶת דִּבְרֵי רְפָאֵל, וַיִּקַּח אֶת לֵב הַדָּג, וַיָּשֶׂם עַל הַמַּחְתָּה, וַיַּקְטֵר תַּחַת בִּגְדֵי שָׂרָה, וְקִבֵּל אַשְׁמְדַי אֶת הָרֵיחַ, וַיִּבְרַח עַד קְצֵה אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּרְפָאֵל הַמַּלְאָךְ אֲסָרָהוּ שָׁם...
הסיפור ב'מעשה טוביה' זכור לטוב, בין השאר, בשל תיאור טקס החתונה של טוביה ושרה, הוא התיאור הקדום ביותר של טקס יהודי זה. לעומת זאת – המדרש מתנחומא ראוי לשבח על שהוא מהלל את חוכמתה של הכלה, שלא ויתרה לו, למלאך המוות, והעמידה מולו פסוק מהתורה, המעניק לחתן שנה שלמה לפני שהוא נדרש לצאת למלחמה. אלוהים משתכנע, שההוראה שנתן למלאך המוות היא, בלשוננו 'בלתי סבירה', והוא גוער במלאך (אפשר לחשוב, שמישהו מלבדו נתן למלאך המוות את ההוראה...) ומרחיק אותו מהזוג הצעיר.