מְנֻדֶּה שֶׁמֵּת - בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן בִּסְקִילָה שֶׁל מַמָּשׁ, אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין, וּמַנִּיחִין אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל אֲרוֹנוֹ, שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ כְּסֵמֶל, לְלַמֶּדְךָ: שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְלֹא בִּקֵּשׁ הֶתֵּר לְנִדּוּיוֹ, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
מִי שֶׁמֵּת מְנֻדֶּה בְּחֵרֶם הַקְּהִלּוֹת, מַרְחִיקִים קִבְרוֹ יוֹתֵר מח' אַמּוֹת מִשְּׁאָר הַקְּבָרוֹת, שֶׁלֹּא תִּגַּע תְּפִיסַת קִבְרוֹ, שֶׁהוּא ד' אַמּוֹת, בְּתָפוּס חֲבֵרוֹ.
ספר חסידים
נידוי היא פעולה קיצונית, המרחיקה אדם מהקהילה, ומנתקת אותו מכל קשר עם חבריה. זה אכזרי, ואפשר להניח, שקהילות נקטו בפעולה זו לעתים רחוקות ככל האפשר. זו אינה פעולה בלתי-הפיכה. ניתן להתיר את הנידוי באמצעות בעל סמכות תורנית גבוהה במיוחד.
על אילו חטאים, או באילו עילות, רשאית הקהילה לנדות יהודי? על פי הרמב"ם ישנן 24 עילות כאלה:
המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו, המבזה שליח בית דין, הקורא לחברו עבד, המזלזל בדבר מדברי סופרים וכל שכן בדברי תורה, מי שלא שעה להזמנת בית דין, מי שלא קיבל עליו את הדין, מי שיש ברשותו דבר מזיק כמו כלב רע, המוכר את הקרקע שלו לגוי שיציק לשכנו היהודי, המעיד על חברו בערכאות של גויים והוציאו כסף על פיו, שוחט שאינו נותן זרוע, לחיים וקיבה לכהן, המחלל יום טוב שני של גלויות, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, המזכיר שם שמים לבטלה, המביא את הרבים לידי חילול השם, המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ.
המחשב שנים וקובע חודשים בחו"ל, המכשיל את העיוור, המעכב רבים מעשיית מצווה, טבח שהוציא טרפות, שוחט שלא בדק סכינו לפני חכם, המקשה עצמו לדעת, העושה שותפות ומשא ומתן עם גרושתו, חכם ששמועתו רעה, המנדה את מי שאינו חייב נידוי.
חלק מאותן עילות, כמו ביזוי שליח בית דין, לא יפריעו בימיו לאדם אפילו להיות שר בממשלה...
מה קורה, אם אדם מנודה נפטר באופן פתאומי, כך שגם לו רוצה היתה הקהילה להתיר את נידויו, הדבר נמנע, וכך מת האדם, כשהוא מנודה? האמירה "מְנֻדֶּה שֶׁמֵּת - בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ" מחרידה ממש. נחשוב על האדם המנודה בחייו, שגם קבורתו תהיה קבורה משפילה. מה מקורו של מנהג הסקילה, המומלץ על ידי חכמים? עכן, שהפר את החרם על לקיחת שלל במלחמת העי, הוצא להורג בסקילה במשפט שדה. זו היתה עת מלחמה, כשנפלו חללים רבים מבני ישראל, בשל בגידתו זו של עכן. האם זו הדרך לנהוג במי שכבר אינו בין החיים – לסקול את ארונו כאילו אנו, חברי הקהילה, מוציאים אותו להורג?
מסתבר שדעת חכמים אינה נוחה מההמלצה הלקונית הזאת, לסקול את ארונו של המנודה, שנפטר מן העולם בלי שנידויו הותר. ר' יהודה, תנאי ארץ-ישראלי, מתלמידיו של ר' עקיבא, מציע לוותר על האירוע הברברי הזה, ולהסתפק בהנחת אבן גדולה על ארונו של הנפטר, כסמל לסקילה, שהיתה צריכה (או לא) להתבצע. זהו, ללא ספק, צעד של עידון המנהג, למרות שמה שהוא מסמל, עדיין מקפיא את הדם.
ספר חסידים, שמקורו באירופה של המאות ה-12 או ה-13, קובע מנהג נוסף, הקשור בקבורתו של המנודה. אין מדובר בקבורה מחוץ לגדר, כפי שנהגו במתאבדים מקרב הקהילה היהודית, אבל, כדי לא להרתיע אנשים מלקבור את מתיהם שלהם בסמוך לקברו של הנפטר, אומר ספר חסידים כי יש לשמור מרחק של יותר משמונה אמות בין קברו לקברים הסובבים אותו. החישוב מעלה חיוך סרקסטי על שפתינו: 'תפיסת קברו' של אדם היא ארבע אמות לכל כיוון מהקבר עצמו, כך שאם ייקבר המנודה במרחק תשע אמות מקברו של יהודי 'כשר' אחר – לא תגע הטריטוריה שלו בטריטוריה של השכן... היום, כשמחיר חלקות קברים מאמיר, יכול כל אחד מאיתנו לברך, אם יינתן לקרוביו המתים מרחב כזה, שאפשר לגנן ולייפות...