ר' אַבָּהוּ, נִמְנוּ חֲכָמִים עָלָיו, וְהִסְכִּימוּ לְמַנּוֹתוֹ בְּרֹאשׁ הַיְּשִׁיבָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת ר' אַבָּא שֶׁמִּן עַכּוֹ שֶׁמְּרֻבִּים לוֹ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְהוּא עָנִי, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ אָדָם גָּדוֹל מִמֶּנִּי וְהוּא ר' אַבָּא, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ רָצָה לְחַלְּצוֹ מִמַּצָּבוֹ הַדָּחוּק.
וְעוֹד מְסֻפָּר עַל עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל ר' אַבָּהוּ: ר' אַבָּהוּ וְר' חִיָּא בַּר אַבָּא הִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד. ר' אַבָּהוּ דָּרַשׁ בְּדִבְרֵי אַגָּדָה, וּבְאוֹתוֹ זְמַן ר' חִיָּא בַּר אַבָּא דָּרַשׁ בַּהֲלָכָה. עָזְבוּ הַכֹּל לר' חִיָּא בַּר אַבָּא, וְהָלְכוּ אֵצֶל ר' אַבָּהוּ. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל ר' חִיָּא בַּר אַבָּא, הִצְטַעֵר וְנֶעֱלַב. אָמַר לוֹ ר' אַבָּהוּ דִּבְרֵי פִּיּוּס: אֶמְשֹׁל לָךְ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, אֶחָד מוֹכֵר אֲבָנִים טוֹבוֹת, וְאֶחָד מוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית. עַל מִי קוֹפְצִין רֹב הַקּוֹנִים - לֹא עַל זֶה שֶׁמּוֹכֵר מִינֵי סִדְקִית? וְאַף כָּאן אַתָּה עוֹסֵק בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים וַחֲשׁוּבִים, שֶׁאֵין קוֹפְצִים מְרֻבִּים עֲלֵיהֶם, וַאֲנִי עוֹסֵק בִּדְבָרִים קְטַנִּים, וְלָכֵן הַכֹּל בָּאִים אֵלַי.
מְסֻפָּר: בְּכָל יוֹם הָיָה מְלַוֶּה ר' חִיָּא בַּר אַבָּא אֶת ר' אַבָּהוּ עַד אַכְסַנְיָתוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּית הַקֵּיסָר, שַׂר' אַבָּהוּ הָיָה מְקֹרָב אֵלָיו. בְּאוֹתוֹ יוֹם לִוָּה אוֹתוֹ ר' אַבָּהוּ לר' חִיָּא בַּר אַבָּא עַד בֵּית מְלוֹנוֹ, וַאֲפִילּוּ כָּךְ לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּעֱלָב.
בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ
רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). הוא היה מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן, כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה, וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון, והצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.
ר' חיא בר אבא, בן דורו של ר' אבהו, נולד בבבל, ועלה לארץ ישראל ללמוד גם הוא אצל ר' יוחנן. התמחותו היתה בהלכה, ופחות באגדה. זה הרקע הביוגרפי למה שהתרחש בין אותם שני חכמים.
הקטע כולו מעלה על נס את ענוונותו של ר' אבהו, שלמרות שהיה מקורב לשלטונות הרומיים, לא גבה לבו. את תפקיד ראש הישיבה שיעדו לו חכמים, הוא מציע להעביר לר' אבא, מנהיג הקהילה בעכו, שמצבו הכלכלי היה דחוק מאד.
המפגש בין ר' אבהו לר' חיא בר אבא היה על רקע פעולתם במקביל באותו מקום, אולי בקיסריה. דרשותיו של ר' אבהו משכו קהל רב, שכן הוא הרבה לדבר דברי אגדה, הקלים להבנה ומושכים את הלב. ר' חיא בר אבא, שהיה בקי מאד בהלכה, ראה בקנאה את הרייטינג הגבוה של חברו, ונעלב קשות. הלא מה שחשוב היא ההלכה, לא ככה? ר' אבהו לא התגאה בקהל הרב שבא לשמוע אותו, וביקש לנחם ולפייס את ר' חיא, באומרו כי הוא, ר' אבהו, עוסק בסדקית, בעניינים קטנים, בעוד שר' חיא עוסק בדברים חשובים, ועל כן רציניים וקשים להבנה הרבה יותר, ומשום כך מעטים האנשים הנמשכים לשמוע דברים אלה, למרות חשיבותם הרבה.
ר' חיא נוהג היה לתת כבוד לר' אבהו בזכות קשריו המכובדים עם השלטון הרומי, וביציאתם מבית המדרש נוהג היה ללוות את ר' אבהו עד למקום מגוריו. כעת, משעבר צל של קנאה ועלבון בין השניים, ניסה ר' אבהו הצנוע לפייס את ר' חיא בכך שביקש הוא ללוות אותו לביתו שלו. ר' חיא לא העריך את המחווה ושמר על עלבונו.
כשאנו משווים דברי הלכה לדברי אגדה, המצויים בתלמוד, גם לנו קל יותר ליהנות מדברי האגדה, שיש בהם לחלוחית של חיים אמיתיים, והם מעירים לתחיה בני אדם ואורח חיים של לפני אלפיים שנה כמעט. אמת, בוויכוחים ההלכתיים ניתן למצוא עקרונות מוסריים של התנהלות חברה מאורגנת, וגם זה מעניין, אך היות ואורח החיים כל כך נשתנה מאז ועד היום, חלק מהסוגיות ההלכתיות נראות לנו לא רלוונטיות לחיינו, בעוד שסיפורים אנושיים מעלים בצבעים ברורים רגשות ויצרים, יחסי אנוש ולקחים מוסריים, שלא נס לֵחָם.