מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. פָּגַע בּוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע (נִרְאֶה מְכֻבָּד וְעָשִׁיר) בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי: יִתְכַּבֵּד רַבִּי וְיִתְאָרַח בְּבֵיתִי. אָמַר לוֹ (הָאוֹרֵחַ): בִּכְבוֹדְךָ אִתְכַּבֵּד. הִכְנִיסוֹ רַבִּי יַנַּאי לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ. בְּדָקוֹ (מָה יְדִיעוֹתָיו) בַּמִּקְרָא, וְלֹא מְצָאוֹ (יַדְעָן). בַּמִּשְׁנָה, וְלֹא מְצָאוֹ. בְּאַגָּדָה, וְלֹא מְצָאוֹ. בַּתַּלְמוּד, וְלֹא מְצָאוֹ (סָבַר, שֶׁהָאוֹרֵחַ עַם-הָאָרֶץ גָּמוּר). אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי: קַח אֶת הַכּוֹס וּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי: הַיָּכוֹל אַתָּה (לְכָל הַפָּחוֹת) לַחֲזֹר אַחַר הַמִּילִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר? אָמַר לוֹ הָאוֹרֵחַ: כֵּן. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי: אִם כָּךְ, אֱמֹר: אָכַל הַכֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי. תָּפַס הָאוֹרֵחַ אֶת ר' יַנַּאי וְאָמַר לוֹ: מָה? יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מְלַגְלֵג עָלַי וּמְאַנֶּה אוֹתִי בִּדְבָרִים? אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי: וּמַהִי יְרֻשָּׁתְךָ, שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֶצְלִי הִיא? אָמַר לוֹ: (שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּתְפִלַּת הַשַּׁחַר) הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב"; לֹא נֶאֱמַר כָּאן 'קְהִלַּת יַנַּאי', אֶלָּא "קְהִלַּת יַעֲקֹב!" (הַיְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא מוֹרָשָׁה, יְרֻשָּׁה, הַשַּׁיֶּכֶת לִשְׁנֵינוּ; וְאַתָּה מִתְנַהֵג, כְּאִלּוּ רַק שֶׁלְּךָ הִיא). מִשֶּׁנִּתְפַּיְּסוּ זֶה לְזֶה, שְׁאָלוֹ רַבִּי יַנַּאי: מָה מַעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ בְּיָדְךָ (שֶׁהֵם תּוֹרָתְךָ-יְרֻשָּׁתְךָ)? ... אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי מִילָה רָעָה עַל מִישֶׁהוּ, וְלֹא הָלַכְתִּי רָכִיל; וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מִתְקוֹטְטִים, וְלֹא הִשְׁכַּנְתִּי בֵּינֵיהֶם שָׁלוֹם.
ויקרא רבה
רבי ינאי הכהן חי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, והשתייך לדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל. הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא. רבי ינאי ייסד בית מדרש בעכברה, ששכנה ליד צפת בגליל העליון, ובו לימד תורה. כמו כן שימש כדיין בבית הדין בציפורי.
המעשה המסופר כאן תופס את ר' ינאי במצב מביך. הוא פוגש באדם, הנראה לו עשיר ומכובד מאד, ומזמין אותו להתארח בביתו. בעת האירוח מתברר לר' ינאי כי האורח אינו מלומד כלל, לא בתורה ולא במשנה, לא באגדה ולא בתלמוד (בדורו עדיין לא היה התלמוד ערוך, ואולי הכוונה לדברי חכמים בני הדור). הוא מציע לאורח לחזור אחריו כשהוא מברך את ברכת המזון, והאורח שמח ומסכים. כאן באה הנפילה של המארח. במקום לברך עם אורחו את ברכת המזון הוא משפיל אותו באמירה נבזית מאד: 'אָכַל הַכֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי', רמז לכך שהאורח קיבל משהו שלא מגיע לו, כמו כלב החוטף אוכל לא לו.
האורח נעלב, ומטיח במארח אמירה מחוכמת: 'יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ, וְאַתָּה מְלַגְלֵג עָלַי, וּמְאַנֶּה אוֹתִי בִּדְבָרִים?'. ברגע זה נטל האורח את המושכות לידיו, ור' ינאי, שכעת הוא זה שאינו מבין, מבקש הסבר. אומר לו האורח הפגוע: בתפילת השחר אומרים התינוקות (כלומר הנערים הצעירים): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". מכאן שהתורה היא ירושה של כל בית יעקב, של כל היהודים, ולא שלך, ר' ינאי!
מה הקשר? שואלים בסגנון עכשווי. זה מה שרצה האורח לומר לינאי: אם התורה היא ירושה של כל עם ישראל, מי שחכם ומלומד ויודע לצטט אותה עדיין אינו בעליה, ומכאן שמצווה עליו לשתף בה את כל בני עמנו. אתה, ינאי, מנעת זאת ממני.
ר' ינאי, ככל הנראה, קיבל את ההערה והתנצל, וכך נתפייסו השניים. ובכל זאת, ר' ינאי אינו מרפה, והוא עובר לבדוק עם האורח מהן זכויותיו בתחום המעשים שבין אדם לחברו. בעניין זה דווקא יש לו, לאורח, מה לספר לינאי. הוא נמנע באופן מוחלט משמיעת דברי בלע שאנשים מספרים על זולתם, הוא נמנע מהפצת רכילות, ובכל עת שהוא רואה שניים מתקוטטים, הוא משקיע מאמץ בהשכנת שלום ביניהם. אכן, ניתן להיות צדיק גם בלי ללמוד הרבה תורה, משנה, אגדה ותלמוד!
נחזור לתחילת הסיפור. ר' ינאי אינו יודע שלפניו אדם בעל זכויות רבות בתחום המוסר החברתי. הוא רואה לפניו אדם עשיר ומכובד, ומשום כך הוא מזמינו להתארח בביתו. לר' ינאי חסרה הבחנה לתכונותיהם של אנשים, וגם הציפיות שלו מאנשים ה'נראים טוב' אינן ריאליות. אני נזכר במעשיה חסידית אודות אחד הצדיקים, שלפני שיצא שמו לפניו היה נוהג להתארח באחת העיירות בביתו של חסיד עני, שכיבד אותו, וחלק עימו את המעט שהיה לו. אחרי שהתפרסם ועלה לגדולה, חזר לבקר באותה עיירה, אך הפעם רכוב על עגלה מפוארת, הרתומה לסוסים יפים. באו עשירי העיירה וביקשוהו להתארח אצלם. שלח הצדיק את סוסיו להתארח אצל החנפנים, ושב אל בית החסיד העני, אצלו נהג להתארח בעבר.