מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח, שֶׁלָּקַח חָמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי אֶחָד. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמָצְאוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ. אָמְרוּ לוֹ: "רַבִּי, בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר" (מִשְׁלֵי י, כב). אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח: "חָמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי." הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לְאוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי: "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח!"
ע"פ דברים רבה
גרסה נוספת של אותו סיפור מופיעה בירושלמי:
שִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח הָיָה מִתְעַסֵּק בְּפִשְׁתָּן. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "רַבִּי, הַנַּח מְלָאכָה זוֹ, וְאָנוּ נִקְנֶה לְךָ חָמוֹר, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לִטְרֹחַ כָּל כָּךְ". הָלְכוּ וְקָנוּ לוֹ חָמוֹר מֵעַרְבִי אֶחָד, וּמָצְאוּ עָלָיו אֶבֶן יְקָרָה. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, לְשִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח: "מֵעַתָּה אֵינְךָ צָרִיךְ לִטְרֹחַ יוֹתֵר". אָמַר לָהֶם: "לָמָּה"? אָמְרוּ לוֹ: "קָנִינוּ לְךָ חָמוֹר מֵעַרְבִי אֶחָד, וּתְלוּיָה בּוֹ אֶבֶן יְקָרָה". אָמַר לָהֶם: "וְיָדַע בָּהּ בְּעָלֶיהָ"? אָמְרוּ לוֹ: "לָאו". אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, הַחֲזִירוּהָ לוֹ". וְשׁוֹאֵל הַתַּלְמוּד: אֲפִלּוּ מִי שֶׁאָמַר, שֶׁגִּזְלוֹ שֶׁל גּוֹי אָסוּר, הֲרֵי מֻסְכָּם עַל כֻּלָּם, שֶׁאֲבֵדָתוֹ שֶׁל גּוֹי מֻתֶּרֶת? וּמְתָרֵץ: וְכִי אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁשִּׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח בַּרְבָּרִי הוּא?! רוֹצֶה הָיָה שִׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח לִשְׁמֹעַ 'בָּרוּךְ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', יוֹתֵר מִכָּל שָׂכָר שֶׁבָּעוֹלָם".
על פי ירושלמי בבא מציעא
לפנינו רמז למקור השם 'שַׁטָּח'. יתכן שמדובר במקצועו של ר' שמעון, אחיה של שלומציון המלכה. אם עסק בפשתן, יתכן שהמילה 'שַׁטָּח' היא שם המקצוע, הרומז למלאכת שיטוח הפשתן. כמו חכמים רבים מתקופת המשנה והתלמוד, גם איש נשוא פנים ובעל סמכות וכוח כמו ר' שמעון, היה עוסק גם במה שקוראים חז"ל 'דרך ארץ', כלומר במקצוע המפרנס את בעליו. משכורת של חבר כנסת עדיין לא היתה באופנה באותם ימים...
הובלת הפשתן ממקום למקום היא חלק מטרדות המקצוע, ותלמידיו של האיש החרוץ הזה הבחינו שהוא עייף מאד. הלכו וקנו לו חמור מערבי אחד. לאחר השלמת העסקה והובלת החמור על בעליו החדשים, נתגלתה אבן יקרה משובצת במרדעת של החמור. שמחו התלמידים, ואמרו לרבם, כי בזכות האבן היקרה הזאת לא יצטרך להמשיך ולעמול בפשתן, אך ר' שמעון שלח אותם להחזיר את האבן לבעליה. הפתעתו של הערבי היתה גדולה, והוא ברך את אלוהיו של הקונה.
בצד הסיפור מופיעה, כמובן, הקושיה ההלכתית. האם היה ר' שמעון חייב להשיב את האבן לערבי?
בבבא קמא כתוב:
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת? שנאמר (דברים כב, ג): "לכל אבדת אחיך", לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לכנעני.
הפרשנות של רב חמא לפסוק המקראי אינה האפשרות היחידה להבין את פשט המקרא, שכן 'אחיך' בתורה הוא הזולת, ולאו דוקא מבני עמנו. אבל הדילמה לגבי מציאת אבידה מוכרת בכל התרבויות, וידוע הפתגם באנגלית finders, keepers; losers, weepers, האומר כי מי שמוצא דבר מה יכול לשמור אותו לעצמו, ושיבכה המאבד...
בתשובתו של ר' שמעון לתלמידיו "חָמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי" הוא מבהיר להם מה דעתו על מציאת האבן היקרה על החמור שקנו תלמידיו מהערבי. לא מדובר במציאה של חפץ המונח ברשות הרבים, כי אם בעסקה מסחרית שנעשתה בין התלמידים לבעליו של החמור, כשברור היה לשני הצדדים כי החמור הוא שנמכר. הערבי לא ידע על מציאות האבן על החמור, כך שלא יכולים היו התלמידים לטעון כי זו היתה עסקת חבילה. מעניין מה היה אומר ר' שמעון לו היה מוצא את האבן היקרה ברחוב...
השימוש שעושים התלמידים בפסוק ממשלי "בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַעֲשִׁיר" הוא, כמובן, שימוש מניפולטיבי. לתלות כל אירוע מקרי ברצון אלוהים זה מסוכן מאד. על היגיון זה יכול הגנב שלא נתפס לומר, שהדבר נעשה ברצון אלוהים , שכן לו רצה אלוהים שייתפס, היה נתפס!
נשוב לדילמה המוסרית לגבי מציאת אבידה השייכת במקורה לגוי. ההיגיון האנושי אומר, כי בדיוק כמו שאין לגנוב מגוי, כך אסור לאמץ מציאה, שידוע לנו למי היתה שייכת, גם אם זה גוי. ההתבססות על המילה 'אָחִיךָ' ממילא היא מפוקפקת, ועל כן טוב יעשה האדם, אם במקרה זהיפנה למצפון האנושי שלו, שינחה אותו מה לעשות.
המדרש החז"לי אינו יכול לוותר על סוף, המעניק גמול למעשה הטוב של ר' שמעון. הגמול ניתן בצורת הברכה שמברך הערבי את אלוהי בן שטח, וזה גמול גדול לא רק לר' שמעון, אלא לכל המאמינים באלוהים שלנו.
את המונח 'ברברים' ירשו חז"ל מהיוונים ומהרומאים. מונח זה מתייחס בזלזול אל בני עמים אחרים, שתרבותם נחותה בעיני הדובר. לומר "וְכִי אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁשִּׁמְעוֹן בֶּן שַׁטָּח בַּרְבָּרִי הוּא?!" זה כמו לומר שר' שמעון הוא אדם תרבותי, ודווקא במגע עם ערבי, שאינו מבני עמנו, הוא מפגין את הערכים המוסריים בהם הוא מאמין.