"שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ, אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת, שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי, פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי, וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה? וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי, וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי (משלי ל'). אָמַר רַבִּי לֵוִי: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ דּוֹבֵר שְׁקָרִים הָיָה? אוֹ גּוֹנֵב אוֹ נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר הָיָה? אֶלָּא הֱוֵי אוֹמֵר שֶׁנָּתַן חָכְמָה לְדוֹרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. אָמַר רַבִּי יוּדָן: לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְהַחְמִיר עַל דִבְרֵי תוֹרָה: לְהַלָּן כְּתִיב (שְׁמוֹת כ ז): "לא תִּשָּׂא", וְאַף הוּא הֶחְמִיר: "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי"; וּלְהַלָּן כְּתִיב (שְׁמוֹת כ יג): "לֹא תִּגְנֹב", וְאַף הוּא הֶחְמִיר וְאָמַר "וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי". הָא לָמַדְתָּ, שֶׁלֹּא לְבַטֵּל דִבְרֵי תוֹרָה הוּא בָּא, אֶלָּא לְהַחְמִיר.
מדרש משלי
פרק ל' בספר משלי מתחיל במילים 'דברי אגור בן יקה'. חז"ל ייחסו גם דברים אלה ישירות לשלמה, בעוד שפרשנים אחרים סבורים, כי האיש היה הוגה מקראי, שדבריו שולבו במשלי שלמה.
זיהוי אגור בן יקה עם המלך שלמה, הוא שמעלה אצל חז"ל את התמיהה: הלא שלמה צדיק היה, ומדוע זה יבקש מאלוהים שיצילו מדברי שקר וממעשי גניבה?
ר' לוי סבור, ששלמה 'נותן חכמה לדורות', כלומר מבקש להזכיר לדורות הבאים את חוקי המוסר המקראיים, והוא תיקן תפילה אישית, שאינה מיועדת לו עצמו, אלא תפילה אותה יגידו יהודים בעתיד, כאלה החוששים למעוד ולחטוא.
ר' יודן מתרץ בדרך אחרת, והוא טוען כי דבריו של שלמה הם החמרה של דיני התורה. אני מתקשה לראות את ההחמרה בדבריו אלה. אולי הבקשה מאלוהים שירחיק דברי שקר וכזב ממנו היא בקשה לחסד מיוחד מאת האל. דברי שקר וכזב הנמצאים קרוב אליך הם פיתוי, הדורש מאמץ כדי להתגבר עליו, ושלמה מבקש לחסוך מעצמו את המאמץ הזה, גם אם בטוח הוא, שיהיה מסוגל לעמוד במבחן האיפוק. אולי זו ההחמרה לה רומז ר' יודן.
אני חוזר אל הפירוש של ר' לוי, ומנסה לייצר ממנו מסר משמעותי יותר. גם אם כיוון שלמה הצדיק לדורות הבאים, הוא בחר לנסח את דבריו כתפילה אישית, ובזאת הכניס עצמו לכלל בני האנוש, הנאלצים להתמודד עם אתגרי מוסר ולהתגבר על יצריהם. בדרך זו אומר שלמה לקוראים אותו: איני שונה מכם, ואיני צדיק כמלאכים, שאינם מסוגלים לחטוא. גם אני מועד להיכשל בחטא, מודע לכך, ומתפלל שלא אכשל. דברים בסגנון זה מעוררים אצל הקוראים יותר הזדהות, והסיכוי שלהם להשפיע גבוהים יותר.
נחתום את הדיון הקצר הזה במבט על הניב הלשוני המקובל עד היום – 'וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ?'. אני נזכר בחיוך בפוליטיקאים נפוחים, המרבים לומר 'לא יעלה על הדעת'. כשהם אומרים זאת, אני מיד מעלה על דעתי את האפשרות, שהדבר עליו הם מדברים מתקיים גם מתקיים...