רָבָא, בְּנוֹ שֶׁל רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הָיָה לוֹ דְּבַר תַּרְעֹמֶת לְרַב יוֹסֵף עָלָיו, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא הָיוּ נִפְגָּשִׁים. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, אָמַר רָבָא: אֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֵהוּ. הָלַךְ וּמָצָא אֶת שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל רַב יוֹסֵף, שֶׁהוּא מוֹזֵג לוֹ כּוֹס יַיִן. אָמַר לוֹ לַשַּׁמָּשׁ: תֵּן לִי וְאֶמְזְגֵהוּ אֲנִי. נָתַן לוֹ וּמְזָגוֹ. וְרַב יוֹסֵף עִוֵּר הָיָה, וְלֹא רָאָה אֶת הָאוֹרֵחַ. כַּאֲשֶׁר טָעַם מִן הַיַּיִן, אָמַר: דּוֹמָה מְזִיגָה זוֹ לִמְזִיגָה שֶׁל רָבָא, בְּנוֹ שֶׁל רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, שֶׁהָיָה מוֹסִיף מַיִם יְתֵרִים לַיַּיִן. אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא! אָמַר לוֹ רַב יוֹסֵף לְרָבָא: לֹא תֵּשֵׁב עַל רַגְלֶיךָ, עַד שֶׁתְּפָרֵשׁ לִי פְּסוּקִים אֵלֶּה: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן"? (בַּמִּדְבָּר כא, יט-כ) אָמַר לוֹ (רָבָא): אִם אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ - תּוֹרָה נִתֶּנֶת לוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה – נְחָלוֹ, וְעָשָׂה אוֹתוֹ הָאֵל חֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל". וְכֵיוָן שֶׁנְּחָלוֹ אֵל — עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" שֶׁהֵן בַּגֹּבַהּ. וְאִם מֵגִיס לִבּוֹ (מִתְגָּאֶה) - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא". וְאִם חוֹזֵר בּוֹ וּמִתְחָרֵט - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכֹל גַּיְא יִנָּשֵׂא" (יְשַׁעְיָה מ, ד).
בבלי עירובין עפ"י שטיינזלץ
הרקע לסיפור המעשה: רבא - מגדולי אמוראי בבל היה. אביו, רב יוסף בר חמא, ישב בעיר הגדולה מחוזא על נהר חידקל. רב יוסף בר חמא היה עשיר וגדול בתורה והיה תלמידו של רב ששת ורב נחמן. בנו רבא נולד לו בשנת 299 לספירה, או מוקדם יותר. רוב ימיו ישב בעיר מגורי אביו ושם מת בשנת 352, ושנים הרבה שימש את רב יוסף בר חיא בפומבדיתא. רב יוסף בר חיא הצטיין בבקיאותו הרבה. למרות עיוורונו היה ידוע בתור בקיא גדול בתורה שבכתב, והיה יכול למנות פסוקים בעל-פה. התלמוד מספר, שר' יוסף התבקש לעמוד בראש ישיבת פומבדיתא, אך סרב, ואז הוצע התפקיד לרבא, שהיה עדיין בן 18 בלבד. האם קינא ר' יוסף בצעיר המבריק שתפס את מקומו, המקום שהוא, מסיבותיו שלו, סירב לקבל?
זה אינו המדרש התלמודי היחיד המספר על הִתְפַּיְּסוּת או על ניסיון הִתְפַּיְּסוּת ערב יום הכיפורים. במדרש זה – הַהִתְפַּיְּסוּת עולה יפה, והיא ממחישה לנו רגישות בין-אישית של שני חכמים, היודעים מה לומר ועל מה לשתוק.
מה היה אותו דבר שגרם לפירוד בין השניים – לא ברור, אך מי שכעס על חברו-תלמידו היה המורה, ר' יוסף בר חיא, ואילו מי שבא להתפייס היה רבא. ר' יוסף עיוור היה, אך למרות חולשה זו היה מקובל כידען גדול, וזיכרונו היה עצום ורב. הוא לבטח לא שכח גם את הסיבה לניתוק בינו לבין רבא. רבא בוחר לשחק את תפקיד המשרת, והוא נוטל מידי השמש את קנקן היין, ומוזג בעצמו לרבו, בלי להציג את עצמו. ר' יוסף, בחושיו המחודדים, מבחין כי היין נמזג כשהוא מהול בכמות מים גדולה מהמקובל, ומזהה מיד, כי רבא הוא המוזג. רבא מאשר: אני הוא! אותה עמדה של שַׁמָּשׁ, בה בוחר רבא, היא גם הצהרה על רצונו לכבד את המורה, לשרתו ולפייסו, אם כי הדבר לא נאמר במפורש. רב יוסף העיוור נוטל את המושכות, ובמקום לשוחח עם תלמידו על מה שהפריד ביניהם, הוא קורא את רבא ללימוד משותף, מה שנחשב בעיני חכמים למעשה של קרבה גדולה בין השניים. הוא לא מלמד את רבא, כי אם מבקש ממנו לבאר לו פסוק מהתורה. הפסוק הוא לכאורה רשימה טכנית של מקומות על מסלול נדודי בני ישראל במדבר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל, וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". מה כבר אפשר לעשות בפסוק זה? רבא הוא בדיוק החכם המתאים למשימה זו. לעומת ר' יוסף, שֶׁכּוּנָה 'סיני' בשל זכרונו האדיר, רבא היה מכונה 'עוקר הרים', כלומר להטוטן מדרשי. רבא הודה פעם באזני חכמים, כי לא הצטיין בענווה יתרה, והוא הכה על חטא הגאווה. כאן, בפני המורה הזקן, הוא מפגין צניעות ראויה לשבח. רבא ממריא מהפשט אל הדרש, ובפירושו הוא גם מביע, בדרך מוצנעת, את עמדתו כתלמיד חכם, שאינו מתגאה בחכמתו. זו הברקה של ממש! המדרש של רבא הוא תוצר של חשיבה מחוץ לקופסה, והוא ראוי לכל שבח, אך תוכנו מביע את הנכונות לקבל עליו את סמכות המורה ואת ההימנעות מהבעת גאווה. סופו של המדרש אופטימי: גם אם שגה האדם, התגאה בלימוד התורה, ונענש על ידי האל, עדיין יוכל לפייס את האל, או את המורה, ולשוב אל דרך הישר. המדרש אינו מסיים בתגובת ר' יוסף. אין צורך בה. השניים כבר יושבים כשני חברים טובים, ולומדים תורה.