קלנדא וסטרנורא

אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא קָלֶנְדָּא ח' יָמִים אַחַר תְּקוּפָה (של טבת, אחר היום הקצר ביותר בשנה) סְטַרְנוּרָא ח' יָמִים לִפְנֵי תְּקוּפָה (של טבת, לפני היום הקצר ביותר בשנה) וְסִימָנְךָ (תְּהִלִּים קלט, ה) "אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתַּנִי" וְגוֹ'. לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי, וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וּבוֹהוֹ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב ח' יָמִים בַּתַּעֲנִית [וּבַתְּפִלָּה] וְכֵיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לָאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים. הוּא קְבָעָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהֵם קְבָעוּם לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

בבלי עבודה זרה

קלנדא (קלנדס ינואריוס, חג תחילת החודש, ראשית ינואר) וסטרנורא (סטורנליה, חגו של סטורן, הלא הוא שבתאי, בין ה-17 ל-26 בדצמבר) היו חגים רומאיים מהתקופה הפגאנית, אך לחגים אלה יש מקורות עתיקים יותר, בתרבויות המזרח הקדום. זמנם של חגים אלה – בצמוד ליום הקצר בשנה. הנצרות אימצה את החגים הרומאיים, ונתנה להם תוכן חדש.

המדרש שלנו, ממסכת עבודה זרה, מציין את עיתויים המדויק של שני חגים אלה – שמונה ימים לפני תקופת טבת (היום הקצר בשנה) ושמונה ימים אחרי תקופת טבת. המדרש מייחס לשני החגים עתיקות יומין, כשהוא מספר שאדם הראשון הוא שקבע חגים אלה 'לשם שמים'. נזכור, כי אדם הראשון לא היה בדיוק יהודי... ובכל זאת טוענים חז"ל כי עובדי הכוכבים תרגמו את החגים האלה לצרכים שלהם, ואימצו אותם כחגים נוכריים, שכן 'לפני אידיהן (חגיהם) של עובדי כוכבים שלשה ימים - אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן' (כך כתוב באותה מסכת עבודה זרה).

אמנם המדרש אינו מזכיר את חג החנוכה, אך סביר להניח, כי חג זה הינו נוסח 'מיוהד' של החגים האליליים. יוסף בן מתתיהו, בתארו את מרד המכבים ואת חידוש עבודת הקודש במקדש השני, מזכיר את אותם חגים, שגם היוונים נהגו לחגוג בתקופה זו של השנה. אם כן, נוכל לומר כי חגי אמצע החורף הם מן העתיקים שבחגי האדם, וכי חג החנוכה שלנו אינו אלא חוליה אחת בשרשרת – לא בתחילתה ולא בסופה.

הסיפור החז"לי משתמש במוטיב קדום, שבהחלט יכול להיות שהיה אחד הגורמים לעיצובם של חגי אמצע החורף: החשש של בני האדם מהתקצרות הימים, שעלולה להסתיים בחושך מלא על פני הארץ, ותחושת הרווחה עם התחלת התארכות הימים.

ונסיים בדבריו של המהר"ל מפראג, הקושרים את חג החנוכה עם אותו מקור קדום:

וְהִנֵּה הַתְחָלַת הָאוֹר, שֶׁיּוֹצֵא מִן הַחֲשֵׁכָה, הוּא בכ"ה כִּסְלֵו, כִּי בְּרִיאַת אוֹר עוֹלָם בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁוֶה הַיּוֹם עִם הַלַּיְלָה, וְזֶה הָיָה בכ"ה בֶּאֱלוּל אוֹ בכ"ה בַּאֲדָר לְמַאן דְּאָמַר (רֹאשׁ הַשָּׁנָה יא, א) "בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם". אִם כֵּן הַתְחָלַת הָאוֹר הוּא בכ"ה בְּכִסְלֵו, שֶׁאָז מַתְחִיל הָאוֹר לְהִתְגַּבֵּר. וּלְפִיכָךְ נַעֲשָׂה הַנֵּס בַּשֶּׁמֶן, וְהָיָה הָאוֹר בכ"ה, אַף שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁמֶן לְהַדְלִיק, וְהָיָה הַנֵּס כֹּל שְׁמוֹנָה (ימים), כַּאֲשֶׁר אוֹתוֹ זְמַן הוּא מְיֻחָד לְהַתְחָלַת הָאוֹר.